[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאייה וייס
.

 
מאיה


אל היוצרים המוערכים על ידי מאייה וייסאל היוצרים המעריכים את מאייה וייס

לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אני- מספר 4653, נולדתי בפולין,
בבניין מספר 4, דלת מספר 9, קומה 7,
אני- מספר 4653, גדלתי עם מספר 4654 ועם 4655...

לפתע שמעתי צחקוק מהצד השני, צחקוק שגבל בגיחוך, דבר ששינה את
נשימתי ממיואשת לכועסת ועצבנית. שקלתי אם לענות לה, הרי מי היא
חוץ מדמות שכלל לא ידועה לי. ייתכן ושומות גדולות ושחורות
מכסות את פניה, בצורה בה גיחוך היה שמה השני בילדותה. או שמא
שמנה היא כל כך שר

עכשיו כבר עברו שבועיים, אני ממש מרגישה את זה מתקרב, אני לא
יודעת אם זה מהפחד או מהכאב אבל הגוף שלי רועד כולו, אני כבר
בקושי קמה מהמיטה. גם לשירותים אני כבר לא הולכת - יש לי מין
טיטול. החמצן כבר לא יורד ממני, אני פשוט שוכבת במיטה, מחוברת
לחמצן, מחכה.

- "לא נכון!! אמא לא היתה נותנת להם! היא לא יכולה לסבול חום!
היא הייתה אומרת להם..."
- "הם לא נתנו לאף אחד לדבר, את יודעת את זה."

"שני, זאת את?", אמרתי שכן וניסיתי לזהות את הקול אך לא ממש
הצלחתי, היה רעש מהצד השני. "זאת יעל, את קרובה לבית של
תומר?", היה נראה לי מוזר שיעל מתקשרת אליי ועוד שואלת אותי אם
אני ליד הבית של תומר... פתאום נשמע קול בכי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני לא יודעת לכתוב,
גם לא ממש לקרוא.
העיניים שלי רואות מטושטש,
והרגליים קצת עקומות.

נמאס לי מכם..!
אנשים מתוסבכים...

גם אם היה חזק וגדול,
הוא נגמר כמו כולנו,
ונאכל כמו כולנו

אמרו לי שלווה, אמרתי שמיים.
אמרו לי לבן, אמרתי גן עדן.

הבקבוק ריק,
אבל אני התמלאתי.

לבנות עוד ארמון לגן גדול.
כשעוד חלמת על להתגבר,
חשקת בלהיות אחר.
לבשת בגדים של אבא,
ו

כבר לא הבת של השכן, הוא ממנה כבר מסכן.
העיניים נפתחו, התמימים כבר נעלמו.
היופי כבר ניכחד, והדעות החליפו צד.

שקט לו בארון,
למה הם צורחים?
מבינים אותו בארון,
למה הם בכוח מושכים?

וגם אם היו רוצים להגיד כמה מילים, עכשיו?
עכשיו אין אנשים ששומעים, חוץ מכמה אבנים, סלעים, וכמה בדים.

מה הם לא רואים,
כשאת בתוך החדר.
האם כשאת עושה את הרעשים,
הם מאשימים את עצמם בסתר.

אך התפירה במהות מאוד מלחיצה.
הם צריכים להיות מדויקים,
ולעמוד דום.
להיות ישרים ומגוהצים,
ומוכנים לתמונות של אימא באלבום.

חייל,
קצת מבולבל, כלום לא שאל,
לא בחר שום גורל,

השעווה נוזלת ונשפכת על הפמוטים,
מוחקת את צורת הנר המושלמת שכבר יוצאת מהקווים.
וכך גם אנחנו שוב ושוב נמסים,
שוכחים את מה שהיינו, מאבדים צורה ונופלים.

הרהור
טיפות אחרונות של דלק לפני שהנורה נדלקת,
טיפות אחרונות של מים חמים ביום חורף קר,
טיפות חלב אחרונות בשד המאכיל תינוק רעב,
הייתי רוצה להיות כל הטיפות האלה..
רק אחת מהן..
אחת מהטיפות שנלחמים עליה, שמשקיעים עבורה, שעושים הכול כדי
למצות אותה עד תום ומ

אדמה רקובה,
אפר מתחתה,
הולכים על אחים, על משפחה,
מצד ימן הגז, מצד שמאל האש,

ילדה,
מהחיים שלך שאבת הרבה,
ראית כאב,שברת את הלב.
ילדה

יש כאן עצים,
במקום שבו ילדים לא הספיקו לצמוח.

ישנה יבשת עם אנשים ללא ראשים.
שהם חיים בלי השכל הם נהיים מאושרים.
ישנה יבשת שבה האנשים עיוורים,
אך ללא עיניים הם לא מרגישים שקרנים.

עצב
את שותקת, מובלת, מורמת, נזרקת.. בדיוק כמו שאני עכשיו.
אנחנו דומים עכשיו,
גם אותי הרימו, הובילו ובסוף גם הניחו על האדמה - כמוך.
אבן,

לא טובה בפרידות! ומי אמר שזה חייב להסתיים? לא רוצה לעזוב, לא
רוצה לוותר! חייב להיות פיתרון אחר!

פתחתי אותה והוצאתי ממנה אחד.
החלקתי אותו על הפס השחוק,
להבה חמה עלתה,
ועשן יצא ממנה.

אנחנו מפחדים לאבד שפיות,
מפחדים להביע תלות,
אנחנו מפחדים להיות קולניים,
מפחדים להיחשב פחדניים.

אני צועקת, אך אין קול
אני רצה, אך הרגליים לא זזות,
אני עוצמת את עיניי, אך עדיין הכל עומד מולי
מנסה להילחם, אך הכל מתמיד להכשיל אותי.

ואפילו שהבכי שלך מצויר,
והכובע שלך עשוי מנייר.

הייתי רוצה לשמוע שיר ולא צילצול של בית ספר.
הייתי רוצה להיות בטרנינג וטי שירט ולא במדים.

ומרחיבים עוד שטחים כי אין מספיק מקום לקבור עוד ועוד
"צמחים",
והשטחים גדלים ונשתלים עוד חיים,
והפרחים רקובים - גבעולים שחורים,
משקים בדמעות, ניקברו כל התקוות.

זעקה נשמעת מפי תינוק המקבל חיים,
כשם שנשמתי זועקת לאבד אותם.

עברו שבועיים ועוד שבוע ועוד כמה ימים,
והמחוגים כעת רצים, הם לא נחים...
תשובות הם לא נותנים!

אם לא ישטפו אותנו גלים,
ודאי ניפגש בפיגוע.
כל יום מתקרבת מלחמת אחים,
והעולם באופוריה שקוע.

"סופנית" הם קוראים לי...!
וכותבים את זה על דף רשמי,
עם חותמת, חותמים בי,
את הסוף הנוראי.

צונח וצווח, ללא כל ברירה צונח,
והלב בחוזקה הולם... והגובה מאיים...
רצפת הבטון במהירות מתקרבת,
עוד כמה שניות ואת החיים נוטלת.

בוקר, לאחר שהרסת העדפת לשכוח ושתקת למרות שידעת. למה ברחת?!
צהריים, אני כאן. לאט לאט נמחקת מעל פני האדמה שמלאה בזוהמה
נירקבת שעוטפת אותי לאט ובדיוק.

הנסיך והנסיכה הפכו לאטומים,
והג'וקר הפך למניאק בוגדני!

ועכשיו,
השפתיים יבשות, בודדות,
הזיכרון מתחיל לדהות ברגש מעורבב.
והתמונה- רק היא נשארה.

כמו שגם אני יודעת מה היה בתוכי,
ואני שותקת.

מערבולת מתקרבת וסוחפת, ולאט-לאט אני נעלמת,
מסתובבת ומסתחררת, עולה ויורדת, חושבת, הולכת,
אך לא מבינה מה הטוב ומה הרע,
מה כדאי ומה אסור, הכל כבר לא ברור...!

שמך כתוב על כל כביש ודרך,
אשר רגליי דרכו.
שמך חרוט על ידיי,
המתגעגעות למגע גופך וידייך.

הם חולקים דירה בצפון תל אביב, והם קרטון על מדרכת תל אביב.
הם חולקים קופת חסכונות, והם חולקים קופסת נדבות.

האם אי פעם חשבתם על חייכם כגרגירי החול הנשאבים לאט לאט מטה
בשעון החול?
שלאט לאט, כל יום פשוט נגמר ועוד אחד ועוד אחד

אלוהים - מי לקח את התמימות?
מי הפך את הסיוט למציאות?
מי שבר את הכנפיים?
למה אין כבר כוח ברגליים?

תבכי...!
קשה שייראו אותך נישברת...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
והפחד נהפך לאימה שהם התקרבו עם הרובים.
"יהודיה!" ירקו לעברי כשראו את הטלאים.

עברה עוד שנה, עוד 365 ימים של געגוע... עוד 365 של זיכרון ולא
יותר.
עוד שנה של נר סימלי, עוד שנה של אבן חרוכה.

מכתב
כל הזמן זאת שאכפת לה שזה יצליח, אבל זהו, כבר לא אכפת לי שזה
יצליח. אבל משום מה אני עדיין איתך, אני עדיין עם הבן אדם
שגורם לי להרגשה הכי נוראה שהרגשתי בחיים שלי.

ויבוא לי עוד ליצן שקרי,
שלא ישאיר אותי לבדי.
והחיוך שלו מרוח באודם גדול,
אודם צבוע נצבע במכחול.

אני בורחת אלייך,
כתיבה יקרה,
מוצאת מקלט בין דפייך,
מחברת עתיקה.

ופתאום זה יהיה נורא,
כי לפתע הכל יהיה מציאותי,
שהנה, עוד שנייה וזה התור שלי..!!....

וקשה היה לי להחזיר לך אותה אחרי כל התפרים,
אך לבד כל החוטים נפרמים.
היא שלך עכשיו,
קח אותה לחנות יד שניה,
ותראה, אולי מישהי תקנה אותה במבצע.
אך על השלט שלי נרשם "נמכר",

ילדה,
כשהלילה יעבור והבוקר יגיע, את תגלי שהמציאות שלך השתנתה.
כשתרדי מהמיטה לעבר הדלת תבחיני שרגלייך רועדות טיפה.
אל תפחדי, זה לא מכאב, לא קרה שום דבר לא רצוי,
הן פשוט מבינות שמה שעברת עכשיו מתממש ומתקדם לו שינוי.

והנה הייתי בין מזרקים לבין אינפוזיות חצי גמורות...
והנה הייתי בין מיטות עם הרבה ילדות חולות...
והריצפה... מלאת שיערות..! שיער של שנים נפל...
ולרגע קטקטן חשבתי... "חבל"...

וכשאלחץ על קצה ההדק,
המלאכים יחלו לשיר,
תמונת זיכרון תתלה על הקיר,
והחדר ישחיר.

הלוואי והיו לי כנפיים, ולנצח חיי יכלו להיות,
אך גם מלעוף היה נמאס לי יום אחד,
ובטח שגם מלחיות.

הרהור
לברוח, לברוח לגעש.
לא הייתי צריכה לגדול.
אם לא הייתי גודלת,
לא הייתי נמשכת,
ואז מתחרטת.
אני רוצה לעבור לגעש.

"אהוב יקר, לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי..."

היו כמה מספרים שאהבתי שהגנו עליי מלבכות, כשהיה קר או עצוב.
אך מה שאף פעם לא שכחנו היה שכולנו היינו מ ס פ ר י ם !!!

ואני שרופה כולי,
בוערת...
ועדיין,
מחפשת את האש,
את החום,
את השריפה.

שלום תקווה, סליחה שבך חשקתי,
שלום גאווה, מצטערת אם אותך ניצלתי,

להעלים כל צבע לבן הגיוני וטהור מהדף ולשים צבע שחורבלבול
וכאב.
אני רוצה לשקף לי את כל הזמן שהייתי איתך בדף הזה.
אני רוצה להראות לעצמי איך מחקתי את פיסות ההגיון מהחיים שלי,
ונתתי לך - להשחיר את הכל.

יסורים
שחרר את החבל..!
הוא מוחץ לי את הגרון.!
מותח את הוורידים..!
הם עוד שנייה מתפוצצים.!


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
נ- נמאס לי מלהיות גמד.
ס- סך הכל ביקשתי עוד סנטימטר..!
ע- עין הרע עשו עליי..!
פ- פרצוף יפה יש לי לפחות..

הראש ממשיך לזוז ללא שליטה,
את חסרת אונים, כלואה בגוף של ילדה.
לא יכולה להוציא דבר פרט לצלילים,
אין היגיון, רק רעשים ללא מילים.
אף אחד לא יבין,
מה העיניים העגולות הללו ראו,
כשרצת ומיהרת להלשין,
ועם שתי ידיים ומקל אותך תפסו.

אלכוהול מעורבב וקצת קרח,
אומץ מהול במשקה של תקווה,
וזה קל לך אז אתה בורח,
לעולם אחר בו תמצא קצת שלווה.

בורח, רוצה לשכוח את כל מה שנחרט בתוכו.
כל דמעה חרוכה שחתכה את הלחי במלח השורף.
כל רגע שהרגיש לו כמעין מביא עליו את הסוף.
והכל, בוער לו בפנים,
מבעבע...

אם לכולם יש את הדרך שלהם
אמצא את מה שמיוחד בשלי
וכמו שאמא אמרה לי פעם
"פרח פורח כשהוא מרגיש מוכן", את זה תמיד תזכרי

זיכרונות לתפארת
תמונת ילדות ממוסגרת
ובגופה תעוזה וגבורה מתחזקים.

כל אדם מהסס יותר, אולי להפסיק, אולי זה מספיק.
...
בליעת רוק מתוחה בגרונם...
עוד כמה שניות, עוד כמה רגעים...

ואני יודעת שאתה כותב,
ואתה יודע שאני מסרטטת.
ואני יודעת שאתה בוכה,
ואתה יודע שאני כואבת.
והזמן עובר,
והמרחק גדל...
ואתה רחוק.

הוא מקיא מהזוועה,
מהגועל שעולה מעיניו,
הוא יודע,
מאוחר מידי עכשיו.

קירות זזים,
החדר נהיה צר,
הכול סוגר עלייך,
הדם בוורידים הופך לקר.
אתה בוהה באותו קרטון,
אותה "מיטה" שקרועה על הרצפה,
נזכר ברגעים על המדרכה, העלבון,
שהיית בסך הכול דמות שקופה.

- לא נמאס לך? כבר לי נמאס מעצמי.
- לא, את די מגוונת בזמן האחרון.
- כן, יש לי מצבי רוח.

והדבר היחיד שיכול לשבור את הדממה הנוראית,
היא הזעקה,
התחנונים,
הבקשה- לסוף.

ולא חשבתי שיגיע היום בו ימים שלמים המטאטא שלי יהיה נקי..
היום שבו לא יהיו שאריות בכל הבית שיזכירו את הלילה שלפני ואת
אלו שהיו לפניו..
לא חשבתי שאתגעגע לאסוף פיסות של זיכרון מהרצפה.

אתה שותה את הדם,
עם קשית סכינים,
חותך לאט ובדיקנות את הורידים.

הדרך היחידה שלכם להיות שפויים בצבא ולהגיד באמת מה שאתם
מרגישים היא על ידי כך שתלכו לקב"ן ותצאו מהצבא על 21.

הגן התרוקן מילדים רועשים,
המתקנים נותרו ריקים ודוממים.
וכל התחושה של שמחת הימים,
הפכה לשיגרה מרוקנת חיים.

ונדמה שבינך לבינם יש הפרדה,
אנשים הולכים רחוקים וזריזים,
כמו נרתעים שמא תיווצר קירבה,
מדגישים כמה שממך הם שונים.

תגידו לקולות שמדברים לי בראש
שהם מציקים לי ושיפסיקו ללחוש

תמיד נזכרים על האבן,
כשרואים את השם חרוט בשחור,
וחייבים לרשום מילים טובות שיזכירו,
ופתאום יש הרבה ממה לבחור.




אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
לאנשים אובדנים
אין מסגרות.


קול מהעולם של
דמעה


תרומה לבמה





http://Stage.Co.IL/Authors/MayaWies
יוצר מס' 44862. בבמה מאז 18/11/04 15:17

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למאייה וייס
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה