צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

חיוך קלוש עבר על פני, נעלמו רגעי הבדידות, חלפו שעות העצב,
נגמרו ימי הבכי, הגיעו שנות המנוחה. רוח שמחה נחתה עלי. הקופסא
נחה לצדי על המזרן, ריקה, הבטתי בה בקושי מאמינה שעשיתי זאת
לבסוף. היה שקט מסביב, כולן ישנו, חוץ מצליל וחני שהיו בסרט.

שלומי הלך לארוז תיק, ונעם שראתה שהחיילים התפזרו והשאירו את
כל הלכלוך על השולחן פנתה לשם כדי לנקות קצת. היא אספה את
המפיות והגפרורים ושאריות הנרות, ואת הקופסא של העוגה ודחפה
הכל לצפרדע הקרובה.

לא היה לה מושג שמישהו יכול לספק כל כך הרבה כאב...
היא לא ידעה שכל כך איכפת לה ממנו עדיין שהוא עוד יכול לגרום
לה עוד כל כך הרבה כאב, עוד יותר ממה שהיה פעם.
הלוואי והיא יכלה לגרום לו רק עשירית ממה שגרם הוא לה.

נפרדנו לרגע וכבר התחלתי להאמין שדמיינתי הכל. שלא היית קיים
מעולם ושזה הכל חלום. ופתאום אתה חוזר, עומד מולי כולך אמיתי,
קורם עור וגידים, מושלם.

ביום בו נולדתי בכיתי בכי מר...
היום, 19 שנים בדיוק אחרי, אני יכולה להבין למה...

הצצתי לחדר, היא ישבה על קצה המיטה מנדנדת רגליה, מביטה דרך
החלון, שיערה האפיר ופניה עצובות. נכנסתי לחדר וישבתי לידה על
המיטה מנופף ברגלי, כמוה. ישבנו כך אולי חצי שעה.
"ירד גשם היום..." אמרה פתאום.

מה שנשאר אחרי זה רק הכאב.
מן משקעים מעיקים, דברים שאני לא יכולה להתמודד איתם.
רק געגועים פתאומיים תוקפים אותי מדי פעם וסוחטים ממני כל מיני
רגשות שלא ידעתי שהם שם.
לא אהבתי אותך. למזלי לא הספקתי, הייתי בדרך. אבל בזכותך,
בזכות טיפשותך ואכזריותך לא הספקתי

יושבת בשקט, בלי לעשות כלום.
תעשה מה שאתה רוצה איתה. מה שבא לך.
זרוק אותה, היא תיתן לך מה שאתה רוצה, או אולי בדיוק ההיפך,
תלוי במזל שלך.

מוציאה את החפיסה בידיים רועדות.
הבטחת כבר שתפסיקי...
רק עוד אחת. זו החפיסה האחרונה. אחרי זה רק בודדות.
מדליקה את הסיגריה עם אצבעות רועדות.

ארץ אוכלת יושביה
אדמת מלחמה
אותך אוהב
לך אקריב את נשמתי

ואתה מתגעגע
ואין מוצא
כי אחיך קבור
וכל שנותרה זו האדמה

שוכבת במיטה בחושך.
מסכמת רבע מהחיים שכבר עברו...
דמעות של אש שוטפות הפנים.

אני מצטער בשבילך
אבל אני רוצה אותו איתי
והכאב שלך הוא כאב של אימא
והרצון שלי הוא רצון של אבא

צא, חפש אמת אחרת, מצא מישהי טובה ממני.
אין ספק שתמצא.
אני איוותר עם געגוע, כמו תמיד.
אין ספק.

זה כמו ציפורן חודרנית, שהיא כל כך כואבת ואתה לא יודע איך
להפסיק את הכאב, אז מה שאתה עושה, זה שאתה נוגע בה, או מושך,
כי אולי אם רגע אחד זה יכאב יותר אז ברגע הבא זה יכאב פחות...

מוקדש לך... אני חושבת שאתה יודע...

חייכת, אבל לא שמעתי אותך.
שקועה בעולמות אפורים של כאב צער, עצב, בדידות, יאוש, תסכול
ומרירות.

בכית פעם לבד?
זה נורא.
בא לבכות מזה.
לבכות צריך ביחד.
אבל כבר אמרתי שאין לי ביחד.
אז זה תמיד לבד.

אז לומר שלום למספר אנשים.
להיפרד בכאב, כעס וגעגוע מהאנשים החשובים.

הוא לא ידע כמה זמן עבר, דקה, שעתיים, יומיים, עד ששמע קול
קורא בשמו, הקול היה חלוש בהתחלה. הוא הפסיק לבכות וניסה לזהות
את הקול.
רצתה לומר לו שנזכרה. רצתה לומר לו שעכשיו היא יודעת למה. רצתה
גם לומר לו שהיא יודעת את האמת.

מנופפת לשלום והולכת אל הלא נודע.
מעיפה מבט לאחור ורואה את אמא מוחה דמעה ואבא עם מבט אבוד.
הקטנה פרשה כנפיים.
והסולו הראשון שלה כל כך רחוק.
אל תיעלמי לנו. שובי.

ודופקת את כל מה שיכול להיות טוב בחיים שלך.
בכוונה.
לוקחת פטיש 99 קילו ודופקת לעצמך אותו חזק חזק בראש.
ואז עוד מתפלאת למה יש לך כאב ראש...

לא יודעת.
בדידות משהו.
עוד שבועיים אני טסה.
להמון זמן.
לשנה.

איזה כיף להיות מאושרת.
שלא יגמר לעולם...