צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אהבהת- מחלה ממארת?!?

זה היה כשהייתי בת 5 לפי מיטב זיכרוני. הייתי בגן והגננת נתנה
לנו משימה להכין לב שמשקף את כל הדברים שאנחנו אוהבים. אני
זוכרת שציירתי בלב שלי את אמא, וגזרתי אותו קצת עקום.

אחרי 23 שנים אני מודה בעיניים עצובות שפרט לאהבה אחת,
הראשונה, בגיל 17, מאז לא זכיתי לאהוב בשנית. קצת מדכא את
האמת, קצת מגיע לי, קצת זה מה יש, וקצת כל דבר בזמנו, יקרה
כשיקרה.

והוא היה המלאך שלה, ולא אהב אותה בכלל. היא קיבלה אותה מאי
שם, והוא לא ביצע עבודתו נאמנה כלל. הוא היה עסוק בעבודתו שלו,
לא התייחס אליה כלל. השאיר אותה בוכה, מיותמת, לבד. היא פגשה
בו פעמים רבות, בכל אותם הפעמים כשניסתה לשים קץ לחיה.

אני הבאתי כאן את הפרספקטיבות השליליות יותר על המצב של
ה"כלום" הרגעי, אבל להזכירכם, הבחירה של איך להסתכל על זה,
בסוף, לא אחרת משלי.

לאן נעלמה לה ביום בהיר אחד גברת שימחה? ואיך היא מצאה את
השימחה בשנית, והפתיעה גם אותי!

על הכוח שנמצא בכולנו ולא רק בקוסמת אחת. יש ביכולתנו להביא
לעצמנו את מבוקשנו, לא רק נאמין ונתמיד.

היסוד שלי הוא היסוד של הנשמה שלי, חוץ ממנו וממנה הכל נמצא
אצלי בהשתנות מתמדת. הרבה דברים נסגרים ונפתחת דלת חדשה. תרשו
לעצמכם לאהוב ולהנות לשם המטרה, לא משנה אם היא לפתע נעלמת.

לפתוח את הלב שלנו ולראות מה הוא מספר, ובסוף לחשוב על משהו
חיובי ולעשות קונטציה כזו או אנליזה או איך שתקראו לזה...
אני אתן דוגמא ואז תבינו...

כשהוא רוצה ולא רוצה, ולי הציפיות יש ציפיות אחרות

למה הן גרות בתוך ענן ולא אצלי בדירה?
איך זה שהן תמיד מרטיבות כביסה שרק התייבשה?
למה הן באות אלו הטיפות?
ולמה כשהן באות בא לי לבכות?.

אמנם אינני כומר בתפקידי
גם לא שופט, או חוקר משטרתי
אך כל מה שהייתי רוצה
הוא שתתודה בפני עצמך
וגם בפניי
על מה שאתה חש
בים הרגשות שלך

זמן לפתוח את הלב
זמן לשתוק
זמן לדבר

רוצה בכל מאודה את בחיר ליבה
לא נמשכת אחר הגאווה
עד לסוף יודעת כי הלב לא יתן מנוחה

לא חי באמת
את החיים כפי שהוא היה רוצה
מסרב לפרוח
להיפתח
להראות גלימתו
לכבוש את העולם

מהרגע שקיבלתי את שמי קרן, ועד היום...

בוחר שלא לאהוב, האין זו בחירה של בריחה?

מלאכית פיררחית תמימת מראה
פורטת שירי חשק על ניבלה
עינייה פקוחות לרווחה

בינתיים נותרתי לבד
עם שלל של כוכבים נופלים
ואתה ישן מתחת לשמיכה

לקראת הולנטיין דיי, החלטתי לכתוב על משהו שמזמן רציתי לכתוב,
ולא כתבתי. לא כתבתי אותו גם כי אני לא ממש ביצעתי אותו. אז
מי שאני שאגיד לכם מה לעשות, ואני בעצמי לא עושה? בכל אופן,
בתקופה האחרונה, התחלתי ליישם את הרעיון. זה קשה, זה לא תמיד
קל, זה אפשרי, ואין

הוא בכל פעם שהוא רואה את המכונית שלי, הוא מחכה לי ליד השער
עם גאווה גדולה בלב.
היא כל פעם שהיא יודעת שאני אמורה להגיע, היא עומדת בחוץ ומחכה

רק שאחנה.

הצביעות שבשתיקה. גם בימים אלו בסודן מתרחש טבח עם, ובחדשות לא
עוקבים כמעט אחרי זה, לאף אחד לא אכפת.
מועצת האו"ם הכריזה כמה פעמים שהיא "מזהירה" את סודן, אבל
בינתיים נטבחו שם מאות אלפי אנשים.
דור אחר דור, מאה אחר מאה, והעולם בוחר לשתוק.

פעם הרגשתי כאילו החיים שלי בתוך מבוך אחד גדול.
מבוך שאין לו סוף ואין התחלה.
נמצאת בין ארבעה קירות גבוהים, מחפשת את הדרך החוצה.

לי יש אינסופ דין ודברים כלפי הוריי, אמא שלי בעיקר. שמתי לב
שאני לא היחידה, ושהמהומה הזו נמצאת בכל משפחה. נדיר למצוא
משפחה אחת שבה הכל מושלם.

אמנם אנחנו בעיתות של שלום, אך אני קוראת לך להתייצב מייד, לצו
מילואים ראשון, צו מילואים לרצון. אני רוצה שתגייס את כוח
הרצון שלך, שלא תפחד, אותי לאהוב.

דמיינו לעצמכם שאתם מגיעים למקום שבו מלמדים אותכם טכניקה
להיות מודעים לעצמכם כאן ועכשיו בלי שום אוביקט חיצוני שהוא,
זו (גם) ויפאסנה.
ראשית אתם מתוודעים לבית שלכם ולשדה אשר מספק את כל צרכי הבית.
אתם מתחילים להכיר את השדה, מה הטמפרטורה השוררת בו המבהלך השנ