|
כל פעם כשהיא חוזרת לבית ההוא, בקצה המדבר, היא אומרת שלום
לרגע, מנשקת פנים לכאורה מאושרות, מורידה תרמיל מאובק מעפר
הדרך, לוקחת עיתון, לוגמת מהמשקה הקר, ואז נכנסת לחדרה.
|
'שטויות' חשבתי לעצמי, הרי איזה אמא לא רוצה את הבן שלה.
כשהיא נכנסה הבנתי. אחת פרחה עם מכנסיים צמודים, תכשיטים
מזוייפים והמון שחור בעיניים אמרה פחות או יותר: קחו אותו
ממני.
אז לקחנו אותו חזרה.
|
אבא, סבתא חולה? שאלת והיתה לך תקווה
והיה לך מבט שאולי יש לי תשובה אחרת.
|
אבירן יחזור הביתה לסוף שבוע אחד ארוך,
אני יודעת את מה שהוא לא יודע.
ועוד מעט גם הוא
|
אהבתי כל- כך להאמין
שתאהב גם אתה
שתמחה דמעה צלולה מעיין כמעט שקופה....
|
אוכל לפרוש מולך עולם
שלא ידעת ולא טעמת
|
והבאת עמך משב רענן
של רוח צפונית
ועלה ירקרק.
|
באור של לפנות בוקר
במיטה גדולה וזרה
|
עודה היתה היתה ילדה קטנה
כשחשה
את גופה כמו מתפתל
בתוכה
|
כתפילה נישאת מעל לכל
ידעתם לטעום כמעט
מחול לכל.
|
בלשונו המרטיבה
בדביקות מרטיטה
מקומות שעוד לא נגעו בהם
ורק אחזה בהם התשוקה.
|
אך היום היא אחרת,
כבר לא בטוחה
|
איש נמוך, שקראו לו גמד,
עם עיניים יורקות אש
בירוק של הסתיו.
|
מעורפלת בחושך,
שובבה מתמיד
|
ונחבטת ההבטחה
שנשאתי בתוכי
להיות נאמנה לקיומי
ולתמימות התכולה,
|
הי גמד,
תביט מסביבך,
על כל ילד שנתת לו יד
על כל לב שלידך עוד רעד,
|
היית האש בשדה המיים
כשכל החופים נטו לאחור
|
אך הם חוזרים
מקצה לקצה
נמשכים
קרועים.
|
יש כאב שמנצח
בסופו של כל יום,
נחרצות המילים
במשחק קוביות.
|
אני הלכתי הביתה כי היה לי קשה.
כי ראיתי יותר מדיי בזמן שעבר.
|
וצרחתי אז דוממת במיטה כל כך זרה
כשחדר גוף זר לנפשי ההמומה.
|
לקחת ידך בידי,
להיות צעירים ויפים,
|
בפנים הקמוטות
חרושות הפצעים
שהגלידו מכבר,
זה כבר כמה שנים.
|
מזמן נלחמו אבות בבנים,
חרב מהולה בדם השינאה
|
זכרון מגע,
הרי הוא בבשר הרך
הטבוע בו עדיין
נגיעות ידך.
|
את כל מה שהספקתי
בכל הזמן שעבר
על שנה שעברה ונוספה לי
ספוגה על מרחקי הזמן
|
אני יודעת שיש בזה
עצבות מסוימת
שאולי ולא תחזור.
|
חשבתי שתבוא שוב,
אביר של מישהי אחרת
רכוב על אופנוע מיושן,
שתושיט לי את הקסדה
וכך אשב מאחוריך
ואחבק אותך חזק.
|
לא מעצם הבחירה
המתוקה, הענוגה
נפשי חיפשה מקלט
בין כתלי הנשימה.
|
לא הילדה שלך
כבר דיי גדולה.
אני מתרפקת במיטה גדולה כל כך
|
אני איני
כי שינית
ומה שהיה בתוכי
איננו.
|
רואה כי נמתח המרחק
כמו בחבל דק
|
לקראת סיום
משילה צעליי
טיפות אחרונות,
נושקת לכם
ילדי ניאון,
אורות קסומים
שנדלקים ונכבים
|
וכל גופות האנוש
מסודרות גם הן
גרגירים גרגירים
חול אינסופי,
|
במילותייך שנגעו
בעצבי בזמן.
שליטפו פנים רועדות
בוכות ושותקות.
|
אתמול נודע לי שפגעו בך,
חץ הישר אל ליבי הושלך
|
במרחק של שעה וחצי,
שוכב במיטה זרה,
מלאכים מעלייך נוגעים בראשך,
נושקים למצחך החם.
|
בנהר האש
זורמות עד בלי רוגע
תשוקות שהיו
נחפזות מן העולם.
|
הבטחתי לשכוח
ולא לדבר
על מה שיכלתי לתת
|
זה קול נהמת האישה הכואבת
זה הבכי שקורע את דממת השתיקה
|
היא הושיטה לחי קמוטה
לנשיקה אחת קטנה.
|
כוחות תראי כי רק נושקות
ולא יודעות כי מאוחר
|
ועד שלא תדעי שובע
לא תחושי בעוצמה
שהותרת אחרייך
אישה,
ופגעת בעוד ילדה.
|
עוד מעט ואלך.
שביל ישן מתפורר
ממרומי מרחקים
שאליי עוד קוראים...
|
ולא נותרתי להשביע
גם לא לאמר
ולא אחד
|
ואתה שהיית שלם כתמיד
הותרת אותי חצויה עד לבבי,
במילים שלא היו
ולא הותירו ספק.
|
שבתי
ממדי אבן נוקשים
ומקשים
שמחקו בי
טהרה
שלקחו לי אותך.
|
ונפגעת פחות ממני בלב.
כי היית אתה רק הכלי שלי
ולא פחות. ולא יותר.
|
ולא ידעתי אז אושר
עד גבול האין סוף
ולא ראיתי כי יופי
זועק מן העור.
|
אם הייתם מביטים בי היטב, האם הייתם יודעים?
|
זוכרת את היד שלך
שכמעט וכבר לא היו בה חיים
אוחזת בידי בחוזקה...
|
תראי, ידעת כשהיית עוד ילדה,
כי יהיה לך קשה.
כשכולם הלכו לפעולה
ואת היית במיטה.
עוד חולה.
|
זאת לא אני. לא ייתכן.
לא העיניים שלי. גם לא הן.
הן לא אמרו דבר. הן שתקו...
|
בבוקר קמתי עם גב שבור, חשבתי שאולי זה יחליף את הלב.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מה קרה,
התעייפת ?!!
צפיחית בדבש
לאיש המהיר
העולם |
|
