צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

פרופסור מנדל שהה במעבדתו. כבר ימים שלא ראה אור שמש, או נזקק
לכך. כל הזמן הזה ניסה לגלות את הקרינה הנכונה, החומר
הרדיואקטיבי הנכון.. אך בינתיים לשווא. אך הוא לא התייאש.
אחיזתו במטרה ורגש הנקמה כלפי המין האנושי הניאו אותו מכך.

מאז יום פרידתם הוא שוכב במיטתו בעלת מצעי הסטאן הסגולים
ומהרהר על מהות חייו. הוא לא שקע ברחמים עצמיים. הוא לא מסוג
האנשים האלה.

"סרטן." הוא בישר בפנים אדישות בעוד הוא מרים את גבותיו קלות.
לי? סרטן? משום מה התפיסה של המחלה נחה בתודעתי ברוגע. בי יש
סרטן. גולה קטנה ומזיקה.

בתוך החומה ניצבתי
אל מחשבותיי נתתי מעוף
ואפור בתוך החומה. הכל אפלולי, טחוב

הזמן נוזל דרכי מלטף
אותי מבפנים
בחלקלקות, אני חולמת על
סקסופונים מבריקים.

אני מרגישה כמו בליל יום קיץ חם,
שבו רק המזגן והמחשב הם חבריי לשעות הקטנות

השקהו,
אדם,
באהבה.

אנחנו אוחזים ידיים ומתגלגלים בדשא הירוק
צווחים לשמש החמימה מהדשא הבוהק
ילדים רצים בשדה ואצלי הכל פורח

אם באירופה הסתיו מלא בעלים אדומים וכתומים וגדולים,
אצלנו הוא מלא בתפילות נואשות לגשם

חם בחוץ, והגלידת שוקולד האמריקאית שלי נוזלת ומרטיבה את גביע
הופל
בחורות במכנסי דפוקותי, מוצצות סוכריות זין כחולות,
ילדים מוצצים קרטיב.

אבל הזבוב הזה... אני עדיין מסתכלת למעלה, לראות מה הוא הולך
לעשות, ואז פתאום הוא צולל אליי במהירות. קמיקזי!!!!!! אני
בורחת למטבח ובחמש שניות תופסת מגבת, קופצת לעבר דלת המטבח
ונעמדת, גופי פונה אל הסלון, בעמידת הקרב (פוזת החיפושית).

הריקנות מקרטעת, לא יודעת אם להשתייך לצד המלא או להתמסר
לעצמה. בצד צוק אחד: ספרים, צבעים, עיפרון כותב שורות, צחוק.
בצד השני: שקט. איוושת רוח המטיילת בחושך הכוכבים, וחול מדברי
הנושא על כפיו מאום.

"אוח, אני כל כך מטומטמת."
ביום בהיר אחד יצאה ריבקה בהצהרה שהיא מטומטמת.
שום סיבה.
חוץ ממרדף, אולי. מרדף אחרי טלפון.
טלפון, דרך אגב, של מישהו. אבל לא משנה. העיקר שהיא מטומטמת
והוא שומר עליה באש קטנה.

אולי האלבום הזה מייצג פרידה מהילדות ומהתמימות. מצד אחד עומד
המלל שנכתב ע"י אדם בוגר, שנחשף לכאבי האהבה, מוות וחיים
עצובים של אנשים אחרים.. מצד שני - לחנים אופטימיים, ללא טיפת
מרירות.

צוייר בצבעי אקריליק, 2001.