|
הלוואי ויכולתי לומר, שהפעם הראשונה הייתה כמו בסרטים. אני,
שקולנוע היה החיים שלי באותה תקופה, שחשבתי, שאקבל אוסקר עד
גיל 40, והחברות שלי השוו אותי לדוסון. וזה לא, שלא רציתי,
שהפעם הראשונה תהיה משהו סוריאליסטי עם כינורות ברקע. זה לא,
שבחרתי בתסבוך הזה, שיצא
|
ואז, אני מגיעה אל הארץ המובטחת. כמו השלוק הראשון של דיאט
קולה אחרי שהלכתי במדבר 40 שנה. בתחילה נגיעת לשון עדינה ואז
כמו גשם שלפתע נהפך למבול - מטביעה את עצמי, את כולי, בתוכה.
|
קשורות באזיקי זהב
לצלב עץ
משוח במגע רך וממכר.
|
ברגע הזה
שהלב מחסיר פעימה
|
מדממת עירום
עד שהמוות לא יפריד בינינו
|
בדרך
אשר איננה מוכרת, כמו
תחושת מחנק, או
התקף אפילפסיה, המוסיקה
עכשיו, שוברת
את השתיקה.
|
לריבוי אורגזמות
בסאדיזם מעודן
|
מצטברות לזיקוקי דינור בצבעי הקשת
מתמסרת לשם בלחישה עצורה.
|
במבטו חודר
ומהפנט לי
את כל הנקודות החבויות
|
אז היא ביקשה דיאלוג, וכנראה שאין לי כל כך חשק לכתוב משהו
בסגנון הזה. דווקא מונולוג מתחשק לי עכשיו. אולי אם אני אפרוק
קצת מהלב, יהיה גם מקום בשבילה, היא אמרה לי אתמול על קפה שהיה
אמור להיות חם, בבית קפה שכבר כמה שנים מהווה בשבילי בית שני.
|
בעולם הקר והמנוכר בו אנחנו חיים, כל כך קשה לבקש רגע של חום.
כל כך קשה למצוא פינה רכה. הכל כל כך קשה. כל כך כואב. הכל
וירטואלי. ממוחשב. כבר כמעט ואין דבר אמיתי. מוחשי. אינטרקציה
בין אנשים הפכה להודעות טקסט וצ'אטים. גם את הקול כבר צריך
לנחש.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
תוריד את
הכובע,
שים חוחובה.
פרסומת |
|
