|
את הרשת שלפת,
כמו מכובע קסמים,
הארנב שמוט אוזניים,
ובמקום עיניו זוג חורים.
|
מלטפים את העוברים שהופלו,
את הזרעונים שנשפכו לשווא
|
ליטפת
כשקרעתי
וכקרום
בוקעתי
|
לבסוף אעצר,
והפיתול יעלם.
|
שמים ומים מתמזגים,
כתמי נפט מתאגדים.
הררי טבע נאכלים.
|
בין כדורים רועשים
במכונת פינבול קופצת
אשר מנסה להתעשת
תחת ידים עסוקות
|
מאחורי המחשבה,
תסתתר השאלה
אשר נדחקה, ונאטמה בפינה.
|
"ואת אמא, בגדת באבא?"
היא הנהנה בראשה לשלילה והביטה בי בחיוך
"הוא בגד בך?"
"מעולם לא,
אנחנו אנשים אחרים"
|
קשת גזורה, כמו באותה יצירה.
אותה לברית העתיקה והדהויה.
|
לא ניתן לאמוד את הזמן
פרט לצפצוף דוקרני
הנשמע אחת לשעה
|
העור הופשט, השומן הומס
והבשר נערם.
|
הרי כוויות אלו,
והריח העולה באפי
על עשן מרמז
והמרבד החרוך
שתחתי
מה כל אלו אומרים?
|
מחזוריות אין סופית, של ריק
ותכולה.
|
הוא מיצמץ לרגע,
עמוד של תשעים מעלות אל מולו.
סקאלת הצבעים נדחקה, עכשיו כאן אדום.
|
בידיים רועדות
מפסלת בחולות
ארמונות
ללא נסיכות.
|
יד אוחזת מרפק,
ריאה אוחזת צלע
ואלו מתמזגות ונמחצות
|
בחום הכבשן
תחת אדי הזכרונות
אשר עמדו באויר
לדקה של כבוד,
הומסתי.
|
פנימה נדחסו
יחד עם שיירי ילדיה
אהוביה שיצאו ושבו אליה
|
במורד חוויותיך,
תבחיני שהתקדמותך קלה.
אך לא תדלגי,
על טקס המגע.
|
שבעתיים, אחוש, אמהר.
ולא אמצא מנוח.
|
הקש עלי,
הנני תוף לאצבעותיך.
|
אטרוק את הדלת.
האויר ישאב.
והשניה תטרק מעצמה.
|
לא רואים מפה הרבה, פרט לרגליים זריזות מסביב.
אני גם לא שומע הרבה,
פרט לצלילים קצרים
קצובים
שיורים לתוך החשכה,
רואה. אפילו במצב כזה,
החוש הומור שלי עוד משתלט.
|
כעת
מגע אשה
מלטף את העושר
את האושר הבלתי מושג
ולוחץ אותה אל תוך
החור הפעור
אל הבור.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
שלום עכשיו,
חבר.
בוליביה,
נוסטלגיה. |
|
