|
ואז, אחרי כמה שנים ביחד, אנחנו נתחתן, כן כן, אך לפני זה, אור
ירוויח המון כסף בבורסה ויהיה מיליונר, ואני אהפוך להיות
שחקנית קולנוע מפורסמת עם המון המון תפקידים שווים וגם אני
ארוויח המון כסף.
|
הדלק כבר מזמן נשפך סביב מיטתו, והוא עדיין מסומם, לא מרגיש
בריח, כמו תמיד. הוא אף פעם לא שם לב לבושם חדש שהייתי קונה.
תמיד התעסק עם צעירות ממני. חלאה.
|
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהורדתי ממנו את הסווטשרט הצהובה
שלו, וזרקתי אותה על הרצפה ליד המיטה הגדולה שהיתה מכוסה
סדינים לבנים עם פרחים אדומים.
|
ישבתי וחיכיתי לו, בשולחן השני משמאל, ליד החלון. הפאב הזה היה
המקום המועדף על שנינו. היינו בו כמעט כל שבוע, אך מעולם לא
נפגשנו.
|
כל הספריי הזה מסריח
וזה שורף לי בשיער
|
סוכריות מתפוצצות על הלשון
לא גרמו לי לחייך
|
אבל החיוך שלי ממלא לבבות
אפילו כשאתה לא רואה
|
היא עולה, יורדת ומתנשפת
הוא עוצם עיניים ומתפלל
|
בשלוש לפנות בוקר
צילצל הפעמון
|
שתצעק את שמי בשנתך
שמלוחות יהיו דמעותיך
|
ואם תצעקי מספיק חזק
אולי יבוא מלאך
ויקח אותך הרחק מכאן
|
ועור מת נמצא מתחת לציפורנייך
עינייך בדמעות מלאות
|
ועיניה עצובות תמידית
כעיניי נערה
|
מצבת אבן יקרה
וגופה ללא רוח חיים
בתחתית האדמה
|
נושמת באיטיות
נותנת לחמצן לטהר אותך
|
אהובי עשה לי
ערימה של פנקייקים
שרופים
|
הטעם הטוב שיש לך בפה
לא יעלם לעולם
|
הייתי רוצה להיות
מהבחורות היפות האלה
שגורמות לזין שלך לעמוד
כאילו לא ראית גוף אישה
|
התבונה כבר אינה מספקת
את השפיות כבעבר
|
הוא לא יודע שבלילות
באים אליה פרפרים וחונקים
|
נשימותיהם של זרים
מזהמים לי את אוויר הנשימה
|
הורגות אותי
ומקימות לתחיה
|
הידיים שלך בטירוף רועדות
והוא שוכב קר על הרצפה
|
לא נוכל אלא להיכנע
לאבל
החורץ קמטים מדממים
|
איזו מן דרך זאת לחיות
לחיות ולקבור את חברך לחיים
כי שמת לב, אך לא אמרת דבר
כי לא רצית להפריע, אהבת כל כך
תזכרי ותאהבי, בשברון לב תחיי
|
גם אם ארצה, לא אוכל לצעוק
דבר לא יצילני מזעם השבויים בראשי
|
פקח את עינייך
ותן לי לראות דרכן
האם הכל וורוד
הגורל שלי, האם נתון בידייך
|
הרואין גרם לי לחיות באשליות
איפור גרם לי להראות יפה
מרטיני גרם לי לזיין בלילות
|
אתה תאמר
שאתה כבר לא אוהב
אין לי משותף
איתך
|
ובאמריקה
הכל פורח
באמריקה
הכל זורח כמו חייזר ירוק זוהר
|
הורס יצירת טבע מופלאה
מסורת של שנים נעלמת כלא הייתה
הירוק נובל והופך לשחור
הכל חלה וגוסס
לא ישאר כלום חוץ מגופות שחורים
|
בלילה, בשנתם של משפחתי
אני אראה בליבם ובראשם
אעשה חורים כמו שעשו לי
ואפילו לא אביט אחורנית
|
מדוגדגת על ידי
לפרקונים קטנים וירוקים
היא צוחקת וצוחקת
בוכה והופכת לאדומה
|
אני רוצה הכל בבת אחת
ודמותך מתרחקת ממני כל יום
כשהכל הורג אותך מבפנים ומרקיב
אתה מדמם רק כדי לדעת שאתה עדיין נושם
|
לקחה היא פנינה מורעלת
בלעה את כל כולה בגאווה דועכת
פנינה יקרה אך פנינה לא רגילה
שורפת היא אותך מבפנים
ואולי נותנת רגליים היא, אך הרגליים בעצם באוויר
|
אתה תנשק אותי, בחום
ואני אחבק אותך ולא אסכים לעזוב
אבל אלוהים יסתכל עלינו, ויכעס
וישלח עלינו ברק מפריד
|
וכמפגש שפתיים מרעיד
כסדינים עם פרחים אביביים עליהם
|
לפעמים הוא נופל עמוק
לעיתים מצליח לקום שלם
ולמרות שבלע המון מים
הוא קם ומחייך
|
הו אימא
בבקשה הפסיקי את הצעקות והדמעות
בשבילך מאוחר מדי להבין, מאוחר מדי לנסות
לנווט את דרכי
|
ידיי מקופלות בתוך עצמן
כדי להגן על עור מתקלף ומזדקן
|
החיים הם כמו תבנית חוזרת, עולה ויורדת, רכבת הרים
אבל על רכבת הרים צריך לשלם בכסף, והיא לא שילמה דבר
אז אולי עכשיו היא נענשת בגלל זה, כי היא נכנסה בחינם
כדי שתלמד להעריך את מה שיש לה, אבל עכשיו כבר אין לה כלום
|
שכבות על גבי שכבות
של שקרים ופרצופים
רבדים של צביעות
את כולנו עוטפים
|
פעם
הוא היה מחבק אותי מתוך שינה
ממלמל דברי אהבה
ישן בשלווה
|
העצבים שלי דרוכים לקראתך
אני רועדת בהישמע קולך
הצמא שלך הוא הצמא שלי
הרעד התמידי
בור ללא תחתית
|
אור הירח זורח מעליי
לבן וטהור וזוהר
וכדמותך הוא מתפוגג מעיניי
|
בן אדם שנכנס
מוקף בהילה של מוות
אנשים צועקים וזועקים, בורחים
רעש, רעש, רעש
|
כל מה שחשבתי הוא שיש רק את הרגע הזה
החד פעמי הזה
שזה לעולם לא יחזור על עצמו
|
תמזוג לי עוד וויסקי
אני לא רוצה כלום
|
לוקחת ממך את השינה היקרה מפז
מנתקת אותך מההגיון הבריא
גוזרת לך את כנפייך הלבנות
רוצחת אותך מבפנים
|
אני ירח קר ואתה אלף שמשות
כמו ליצן החצר אני צועקת לתשומת לב
ואתה עומד יציב כמו פסל שיש של אלים
|
כי כל דבר שאני לא זוכרת
גורם לאנשים לתהות, מכריח אותם לחשוב עליי, בפלאשבקים
כל דבר שקרה ואינו נשאר בזכרון שימושי ואמיתי
כי מה שנשאר אלו פגרים של עצבים עמוסים בידע, פגרים שלעולם לא
יקברו
|
אפשר לדמות את העולם לתפוז, פלחים פלחים
כתום ומשפריץ, לפעמים מתוק, לפעמים חמוץ
חושב את עצמו גדול אך יש גדולים ממנו
העולם הוא תפוז אחד גדול, וכולנו פשוט זרעים חסרי תועלת
זרעים שאחר כך יורקים אותם לפח
|
הטיפטוף הקל מתגבר
בקצב מהיר אך בטוח, למטר חזק ורטוב
המשמיע קול בנפילתו
על גגות מכוניות עשויות פח ופלדה
|
כשאתה נוגע בי
אני חיה
צועקת ושורטת
|
פרפרים מתעופפים
נשאים ברוח כגרגירי אבק
נדבקים לשמשה של חלון סדוק
|
חללים ממלאים את ליבי
קברים פעורים וחשופים
מראים את הריקנות שבי
את הפשטות שאני
|
היית התמימות והתלתלים שלי
הגאונות המשפריצה
תקווה המאירה אלפי נשמות
|
חיים באוטופיה מוחלטת
בזים לאלה הנושמים
לקחתם את יקירנו
לא נוכל לעשות דבר
|
מוציאה את העשן מהריאות, אבל לא נרגעת
חוזרת בראש שהיא לא אשמה
אך הטעונים לא עובדים, היא מכירה את עצמה יותר מדי
לעולם תמשיך להאשים את עצמה
שונאת כל פיסת עור בה
|
חברים שאבדו גרמו לעצב
שעות פנאי שפעם היו מלאות באושר
טבעו בים סוער כאוניות של מלכים תמימים
דמעות הציפו את סיפונם השביר
|
העיניים שהתחילו לקרוא
מוצאים סודות נסתרים
יומן ישן, כמעט מת
מלפני מאות שנים ריקות
|
מדי פעם התכופפה לנשקו
והרעידה את ראשו כשצחקה
הם חייכו כל הזמן
כאילו היו מלאכים מעליהם
|
שביל המוביל לצבעוניות מבחילה
מרופד סרפדים רעילים
|
היית יקר לי יותר מפז ויהלומים
לא הייתי מוכרת אותך לעולם
היית שייך לי, הו, אתה כה יפה
מצופה הילה זוהרת ותמימה
|
צבע ירוק
מקיף אותי כל היום
שולחנות בית ספר
מחברת ביולוגיה
קלמר של מישהו מהכיתה
צבע ירוק נמצא בהכל
דשא בחצר
עלים על עץ ליד החלון
|
בוערת אני ברצון לעוד
אך לא אוכל כי אנושית אני
|
רגליי מתנדנדות באוויר
חסרות חיים
לשוני בחוץ ופי יבש
עיניי מסתכלות בך
|
הערות פוגעות
דברים שלא צריכים להאמר
אנשים תקועים
ככה העולם צריך להיות
|
וכרעם ביום בהיר כך שברון ליבי
קוטע את חיי הכלואים באגרטל זכוכית
רעד בלתי נשלט וחיים מלאי הבל הבלים
|
מדוע אוכלת אנוכי
את אותו הסלט שאהבת,
כמו פעם?
|
השרירים שבהם לא נגעתי
והתמימות ששררה
|
הדלתות נסגרות
וקולות רועמים נשמעים
הנרות נדלקים שוב
ומפיצים ריח וניל
|
כשכל המלחמות יגמרו
טנקים יהפכו למוצגים במוזיאונים
מטוסי קרב לפסלי מתכת שנואים
ורובים לקישוט על קירות בתי שימוש
|
תראה, כתם דם מתפשט על חולצתי
כתם אדום וגדול, בצד שמאל
מלכלך את כל החולצה הלבנה שלי
קר לי ואני לא יכולה לנשום
על שאיפה כמו סכינים בחזה
תחזיק אותי חזק, אני נופלת
|
עוד וויסקי
קח אותי מפה
תיגע בי
תקרע אותי
רק ככה
|
הברזל הנרקב הוא אתה
אני מאבדת אחיזה במציאות
|
רק אתה יכול למצות אותי
למצוא אותי
|
יש לך עיניים חודרות
מחוררות את בשרי באמת
הקרח שבהן מנפץ את כל חלומותיי
את האהבה והכנות שלהן קיוויתי
|
אני אוהבת אותך המון
אעשה הכל בשבילך
תן לי להחזיק לך את היד
לשכב לצידך במיטה
המכוסה סדינים כתומים ומוכתמים
|
הכל כואב לי
העולם מסתובב כשיכור
הלב שלי נקרע לחלוטין
כבר קיוויתי שלא נשאר לי אחד
|
כל תקוותיי מושקעות
ברצון לשכוח אותך
ומי שאתה
כי אתה לא ראוי לי
|
לא אמורה להיות איתך עכשיו
אני עושה טעויות כל הזמן
עם החיוך שלך
והלב הנמס הזה שלי
|
האם תקפוץ בתקווה לעוף
או שרק תכאיב עד שתראה דם
|
שמעמיד פנים כאהבה
אינסופית
ורק משקר ללא היסוס
|
שפתיו של אהובי רכות
במגען כמו פירות עסיסיים ובשלים
|
אני שונאת מלאכים
תינוקות שמנמנים, וורדי לחיים
עם בלורית מתולתלת של זהב
המכסה את מצחם התמים מהעולם
|
הלכת לידי
קרוב אליי
ובכית דמעות קטנות
רציתי להחזיק לך את היד
לחבק אותך
לבשת מעיל עור שחור
|
היא צעקה לו
שהיא מתה להשתין
ואמרה לו לעצור
כדי שתמצא שירותים
|
המתוק הזה, עושה טעים בפה אך בהגזמה מחליא
מבחוץ מפתה ומקסים
ומפנים
מחלק את הגוף לשומנים, כמו אכזבות, זכרונות מחליאים
|
אתה נראה כמו מלאך
מנטרל את כל הרעש שסביבי
שנמצא בתוך ראשי
משקיט לי את הנפש
הרגשות שלי רק שלך
|
אני צדה את חלומותיהם
תולה אותם בשנתם
חונקת את נימי גופם
בעודם נחים בנוחות במיטותיהם
|
קסדות של חיילים צפות על המים
רובים זרוקים על האדמה
כדורים תקועים בתוך בשר
גרגירי אדמה בפיות מתים
|
קסדות של חיילים צפות על המים
רובים זרוקים על האדמה
כדורים תקועים בתוך בשר
גרגירי אדמה בפיות מתים
|
פרחים מיובשים מתפרקים
אשר עפים ברוח ככלום
מלכלכים את כל אשר נוגעים
כי אבק מכסה את הכול
|
אזור הדימדומים משגע אותי
אשליות הזויות, פנטזיות טהורות
שומעת ממרחקים מוזיקת כנסיות
הם הצועדים, נזירים ללא אופי
|
ארוחה משביעה מונחת על שולחן עשוי עץ אורן
אולי טעימה היא, אך תפוח בודד בה מורעל
מעניין אם תמצא היא את התפוח האסור לאכילה
בטח תיפול היא על המיטה, בעוד נשמתה פורחת מגופה
|
החזייה נמצאת על הרצפה
הסדין מוכתם בכתם קטן
השמיכה הילדותית כבר מזמן בפח
והחלון פתוח, עם גשם עדין
|
אתה רוצה שאני אעזוב
אני כבר מקפלת את הדברים שלי
פעם חשבתי שאתה יכול לאהוב
אבל תסתכל עכשיו על הפנים שלי
|
בגופו אש הקרב
אשר תחורר אותו ברסיסים
מלאכים כוזבים במלחמתם
כנפיהם שחורות מרוב בגידה
|
הוא עצם את עיניו לרגע
כדי לוודא שזהו לא חלום
כשהוא שם את ידו סביב המותן שלי
כדי לקרב אותי אליו
לא ברורה הסיבה לקרבה
|
כך כיניתי אותך
אהבתיך, אויבי
|
אתעלם מכם
גם אם אדמם מעיניי
לא רוצה בכם ובמחילתכם
דוממים בשעת אסון
|
אני כל כך עייפה
לא אוכל לשאת זאת עוד
קרעים קרעים בלבי
אך תמיד אדמם בשבילך
|
רטיבות בעין
ראות מטושטשת
ואז זה נעלם, נוזל על הלחיים
ונעלם על הרצפה אחרי התנפץ
|
ואת מביטה בו בחזרה, מנסה להגדיר את צבע עיניו
מתרכזת במבט, מנסה לפרש אותו
אבל את לא מצליחה, כי המבט שלו ריק
עיני הכפור שלו אינן אומרות דבר
|
עקצוצים רדפו אותי בלילות
הדמעות חנקו אותי
הפרפרים בבטן הפכו לעלוקות
שמצצו את החיים מגופי השבור
|
אישיות נבזית ולא מכובדת
בידה ברזל חם אשר קוטף
|
אצבעות כסוסות וחתוכות, מדממות יותר מדי
בטח מנה מוגזמת של ריקוד ואולי גם עצבנות
כאב שורף, אך נסבל ביותר, לא משהו נורא
אבל השריפה בתוך הלב, היא לא נגמרת, היא משאירה עפר
משאירה רק ערימת לכלוך שחור המתעופף ברוח
וזה כל מה שנשאר אחרי שריפה בתוך הלב
|
הוא גורם לי לחייך
ואת החיוך אני שומרת בקופסת עץ עתיקה
מעוטרת פילים הודים קטנים
אבל כשאני פותחת את הקפוסא, החיוך בורח
|
והבית שלי נשרף
בצעקות
והפיות רוקדות וצוחקות
קוראות לי בשם הסודי
לצאת החוצה ממחבואי
במרתף
|
דמות מכוערת במראה
פנים אי-סימטריות וקמטים
מילא אם היו שייכים לחיוכים
אך מקורם ברגשות מבוזבזים
|
הדופק שלי עולה מדרגה
מעולם לא חשבתי שראויה אני
לשמוע צרחות של מלאכים
|
תעופי למרחקים
בשדות ירוקים
תמצאי פרפר נוסף
עם כנפיים בצבע קצת מוכסף
|
אמא שלו אהבה אותו
בלונדינית עם ציפורניים מטופחות
היא קברה אותו ליד אביו
שהיה מלא בחורים ממחסנית
|
המנורה בתקרה מאירה על חפצים
אותם דברים שמזכירים אותך
הצל שלך מופיע בדמיוני
אבל מסתתר מאחורי הספה כפחדן
|
את שותה קפה
ושומעת מפוחית רחוקה
את מנחשת שזהו בעלך
המוזיקאי הזקן
|
החושך כקטיפה רכה
הגורמת לעורי להצטמרר
|
שתסלח ותאהב קיוויתי
כי תפרוץ ממך אהבה מתוקה
שעורך יחמם את עורי המצטמרר
כי שפתיך ינשקו את כל צלקותיי
|
אבנים על אדמה עבשה
רק לפעמים
|
גוף
שוכב על הצד במיטה
מחבקת בחורה רדומה
|
תגע בליבי עכשיו
דקור אותו בסיכות קטנות
תגע בנשמתי עכשיו
נשק את שפתיה הערומות
|
הקפה התקרר, כבר מריר כולו
הקצף הלבן מהחלב נעלם
הכוס הקלישאתית עם הדפס של מזל אריה
כבר לא לבנה, סימני שפתון עליה
שאריות חומות צהבהבות של קפה בתחתית
ממש כמו דימוי לחיים של דלהי למה
|
ישנה קשת בענן
שמחזיקה אותי בין החיים
שגם אותה אני מאבדת
בכל פעם שיש יותר מדי עננים
|
אהבה הרגה את הכל
ההגיון הלך ונאבד
|
אהבה הרגה את הכל
ההיגיון הלך ונאבד
|
הריאות שאפו את החמצן
הממוחזר שהוא נשם
|
ופתאום, הוא מבין שהוא ריק
כי לפעמים, כשעושים הרבה, בעצם לא עושים כלום
והוא מתחרט, ומתנצל, פעם אחר פעם
אבל לא סולחים לו, כי צלקות נשארות לנצח
|
תתפשט מולי
תחשוף את השרירים
תמתח את הידיים
רק אל תיפול
|
האצבעות פורטות על המיתרים
והמוח מפסיק לעבוד לרגע
|
אני מריחה כמו צרות
פיתוי ותשוקה
אתה רק תדמם בגללי
|
את מקיאה את המחשבות עליך
דמעות מזהמות את גופי
|
לחכות לך זה כמו לרצות את יופי העולם
ולהיות עיוור צבעים
|
המבט המבולבל והשפתיים הבשריות
עלבון הצורב סימני שאלה בליבי
|
אתה לא רואה
רק חולם
אתה לא שומע
מדמיין
אתה לא יכול לאהוב
כי זה לא מציאותי
|
אתה הרואה עירום בכל
המחשיב את הידע למעשה הבריאה
|
אני רוצה תותים עם פגמים
מחוצים ומגעילים
|
החולצה הוורודה שהייתה עליי
התעופפה לקצה השני שלך חדרך המנוכר
התחתונים שלי נעלמו במרחב
והנה אני, שוכבת מתחתיך על המיטה הקשה
|
כה בכיתי באותו הלילה. הייתה זו מצלמה יקרת ערך שאין ברשותי
לקנות או לתקן.
|
הייתי מדליקה אור אדום שהיה מכוון לבמה הקטנה, וגוררת ספה
לבמה. הייתי מדליקה מוזיקה בווליום נמוך מאוד, שנשמעה יותר כמו
רחש, ונועלת אחרינו את הדלת.
|
משב רוח קטן נדנד את המגדל, אך לא היה מסוגל להפילו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
let's do the
time warp
again!
אחד בהתלבטות
לגבי יום שישי. |
|
