צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אהבה אצלי, בלב - קשה לה, לצאת.
להגיע אלייך - רחוק.

חופרת בתוך הידע האינסופי
קצת חבל שהוא בתוך בטני
אך בכל זאת אמשיך להפליג
לקצוות רחוקים.

אני חושבת שגם מחר לא יהיה לי את הכוח,
זה ייצא אולי רק כך
אולי מישהו יבוא ויסחט לי את המוח,
בחיים אני לא אוכל להיפתח.

אם הייתי שונה,
אולי זה היה אחרת
אח"כ הייתי מותרת
ותמיד לא הייתי שומרת.

בלי אוויר
כשהכול מסובב מאחור
נעשה ממש אפור ומתכהה מדיי יום
עזבתי אותו בחריקה מדומה
והנפילה - מתונה.
ואקום שעלה ולא ירד
מה שאומר - חיים בלחץ.

אך אז הנורא מכל קרה
ההיא לא רצתה להאמין לזה
אף אחד לא רצה.
הוא היה בנאדם כ"כ טוב.

ההיא עמדה לידו
בהתה לו בעיניים
השקופות והריקניות
והוא פלט אנחת כאב.

משהו נסגר וזה לא בשמיים
משהו נסגר ועולה כאן בינתיים.

מתחילים להתחפר.
מתחילים לצאת מהדמיון
מתחפרים ויוצאים טיפה אחר טיפה
עד שנוצר אגם שלם

מרובע, עיגול או אולי משולש
איך בכלל אפשר להחליט
כל כך הרבה גוונים, צורות וסוגים
למטה למעלה, גבוה מהעננים ?

ופתאום, כשאתה שם, רחוק
לא קולט את האמת.
אינך כבר מי שאתה.

כאן אתה רחוק מעצמך
שם יותר קרוב לעצמך

רק בחלומות זה יכול
שם זה יכול.

ברגע שהכל התייצב-
הכל התערבב.
רגש לא רגש,
פחד או צחוק.
ריח של משהו מתוק.

בכי מהול
בדמעות,
אם לבכות או לצחוק ?
הריאליסטיות שהייתה בי פעם
נעלמה.
והכל אחר.

לפחות את זה אני יודעת.

אתה רץ בדרך הארוכה
בדרך חיכו לך כבר כמה מכשולים
יודע שהכינו עבורך עוד
יודע שצריך ללכת ולהמשיך לעמוד.

בינתיים לא נפלת באף מכשול
אולי באחד אבל קטן
אולי בשתיים אך נפלת על הרגליים.
אתה עוד לא רואה את העתיד מפה.

שואף את האוויר באיטיות
יש לך זמן

כשהדלת נפתחת,
שם סוף לסיפור.
צעד וחצי מחוץ לאגם
נופל וקם .

אין מוזה והכל מעורפל
לא מובן, לא מוכר.
צפצוף מעצבן שמפיל והורג,
דמויות מפחידות ממולי מרצדות .

להסתכל לו בעיניים
ולחדור למקומות שאסור
זה כואב שיודעים מה שאסור
מסתכלים בעיניים ויודעים את הכול
עיניים עמוקות ויודעות
מה שהוא עצמו לא יודע
רואות הכל מרחוק
מסתכלות מהצד לא מתערבות.

בהיתי בתקרה שהפכה לצהובה עם השנים
לאט לאט יכלתי לראות דרכה, ראיתי את העננים,
השמיים התמימים למראה, שהתגלו לנגד עיניי
לא יכלו לתאר את האנשים שהיו שם לפניי.
אין מילים או אפילו מילה
שיכולה לתאר זאת ביתר קלות
אין אף אחד המסוגל לכזאת התרגלות.

ובתקופה ארוכה של כאב,
מסתורין של החיים,
מסתובבת לי בלב
מכשפת הנחשים.
ענוגה ורכה כמו עוגת קצפת,
מסתובבת לי בגוף,
הולכת, מתפשטת
כשהעור הלבן נהיה שזוף.

מכשפת הנחשים עושה בי כישופים
מכשפת הנחשים הורסת את החיים
זה לא עובר באוויר ולא בנשיקה
זה עובר

בדקת דומיה למראות שחוזרים
בדקה של שתיקה, 60, שותקים.
חודר כמו קור לעצמות,
רעד וצמרמורות
אותי עכשיו עוזבים
ופלאשים בי משתקפים

אור קטן בקצה
אולי אותה אל חייך אתה רוצה
אור קטן - גדל עכשיו
ומה עכשיו ?
האם זה יכול להיות
שלהיות בתוכה שוב רוצה להיות,

בא הרוח - הזמן
מעיף הכול - לכאן ולכאן
והכול מתחיל להתפוגג...

אני את עצמי
קשה לי לפתוח
אתה יודע שאני
כאן אתך,
אז לך עם זה.

מה שהיה חסר
הייתה אהבה אמיתית
אהבה רחוקה
שעכשיו אצלי פתוחה

בוקר
קור חודר
אור שחור צהוב
סינוור בעניים,
פקחתי שליש עין
הסתכלתי סביבי,

הירוק שהיה בחדרי
לילה לפניי נעלם,
בלי שום סיבה,
התחילו הדמעות לנזול,
כך המשיך שאר היום.

הולכים בתוך הלא נודע
חושבים עכשיו- זאת לא הנקודה,
דורכים על ההיסטוריה בכזאת קלות
בלי להזיל אך טיפה אחת של מרות.
הכיף והאושר התגברו על ההיסטוריה
כרגע אצלנו זה רק בתיאוריה.

כשהעצבות רוקדת בתוך תוכך
למרות שאתה לא רוצה בעצמך,
היא עושה לך בעיות לפ

ופתאום עכשיו,
כשהכל כבר שלא כמו בעבר.
מסתכלים לאחור,
ורואים את האור.

חריף מול מתוק,
ומלוח מול חמוץ.
כמו ניגודים,
שלעולם משתנים.

שניהם הם אני אך מי האמיתי ?
כן, לא בחרתי בזה ולא בזה.

כמו, חוברת צביעה - שחור ולבן,
וככל שהזמן חולף,
היא נהיית צבעונית -

זה גורם לי לעלות
לשמיים לצנוח.
יוצא ממני.
שחורים מוכתמים
שבירת מוסכמות
פתיחת כל האמת
חריטה על הדף.
אנרגיות אדומות
אור לבן מרצד מאחור.

וקור, הוא בעצם יורד.....

הכל בוער
ורוצה להתממש עכשיו
אתה דוחק את זה
כיצר אפל
שלא ישמעו עליו.

נוגעת לא נוגעת
נושכת את עצמי
מתי כבר תתעוררי ?
אז תשני...

כשהשמש יוצאת מהענן
אנחנו מתרחקים זה מזו,
שונאים זו את זה-
הבעיה נפתרה.

פתרנו את זה בדרך הטובה,
דיברנו על זה גלויות
ושום דבר לא קרה,
הכל נשאר כרגיל.

אצלך הלב נשבר.
וזה מוזר .
אני לא הבחנתי בדבר -
את הולכת מכאן,
נוזלת לי מבין הידיים.

הלכתי במסדרון בגב שפוף
עיניים למטה וחיוך על הפרצוף
משהו לא היה בסדר איתי
אומנם לא ידעתי בוודאות מה -
אך ידעתי שהעשן שעבר את בבואתי נשאר.

מול הנר בוהה באורה
שואבת את הידע מהלא מודע
נזכרת פתאום שאני כבר לא פה

ועכשיו כשדברים
עדיין לא ידועים
מה מחר מה היום
אין שום פתרון

לא רואים את האופק
ולא מצליחים לראות בהיגיון
תפוס את עצמך, כן נכון
זה קשה אבל קל
להיכנס סתם ככה לדיכאון

אז תשמע מה,
תפוס פה עיפרון
שב ותוציא
את כל מה שיש לך

אני מצטערת על שלא הספקתיי,
להגיד, לשיר, לאהוב, לרקוד,
לטייל, לכאוב, לכתוב, לחיות,
לחיות !
אני מצטערת על מה שלא הספקתי
כל רגע אני מתענגת על החיים שהשגתי.

כשיהיה לי את המפתח אני אצרח.
אם רק אגיע אליו,
יפתח לי דלתות,
אולי עולמות,

כשאצרח אומר לעולם שזאת אני.
אף אחד אחר לא !
שכבר יגיע הזמן,
והכל טוב,

אתה מדבר אל עצמך
יש אנשים שאפילו שואלים אותי במזכירה האלקטרונית שלי שאלות
טריויאליות