|
ככה זה, כשלב אחד נשבר יותר מדיי פעמים, הרסיסים נהיים יותר
ויותר קטנים זה כמעט ונהיה בלתי אפשרי לחבר אותם מחדש אח"כ.
|
צעקתי לאיש שדיברנו איתו שיגיד לילדה שלו שתוציא את הקוצים, הם
יזהמו אותה ואחרי הכל הוא לא רוצה ילדה קקטוס בבית, נראה שזה
מה שנהייה ממנה. אני אשמה.
|
שולח ההודעה התרומם מכיסאו והקריא אותה. "את נראית מחויכת יותר
מתמיד, מי שמכיר אותך רואה את הסדקים מעמיקים ומתרחבים בפנים
ואיך שאת נשברת בדיוק בעוד 6, 5, 4, 3, 2, 1..." הוא אמר את זה
בקול כל כך רגוע, שוויוני ושקט... נפלתי.
|
וכמו כל יום בבית הקפה הזנוח ההוא, רוח הנעורים והאושר היחידה
הייתה הנערה ההיא, המלצרית הכושלת, הזוהרת, המצחיקה, השנונה אך
מוזרה ומחוספסת, נטלי. הם כל הזמן קראו לה נט...
היא הייתה שקטה ומוכשרת, חיננית... תמיד נפלו לה כוסות הקפה
מהיד אבל בכזאת חינניות
|
זה הר כסוף-לבן, מושלג, מעט עצים בשוליים, טיפה ירוק.
קר והם אבודים. מחכים שיימצאו, שיינצלו. לא זזים מהפחד לתעות
עוד. וככל שעוברות הדקות מתגבר הפחד המרעיד והעצמות רועדות
מהקור המתעצם מרגע לרגע ומהפחד חסר הגבולות שהשתלט עליה - היא
לא יכלה לראות עליו...
|
- ילדה, איך קוראים לך?
- אושר.
- אושר? ילדה, את יודעת מה זה אושר?
|
הוא חזר לחדר במבט מוכיח, "אין שם כלום ואף אחד!"
היא מתיישבת, מחבקת את ברכיה, מתנדנדת כמטורפת באיטיות קצובה,
אבודה. "למה אתה עושה את זה?!" היא צועקת עליו אבל הוא לא מבין
כלום, ניגש ומחבק אותה אבל היא דוחפת אותו, בורחת.
"תן לי לחיות! אני אבוא אח"כ!
|
והאלוהים יושב, צופה בה; צנומה, עצובה, דומעת, שבעה, חבולה,
יפה, קטנה, סקסית, ובודדה בבדידות שלה.
|
אשתו של אחיינו אצה במעלה השביל, כולה רצוצה ולחוצה, בוכה
וצועקת אוי ואבוי ברוסית "nu nu nu!!! הם באים לכאן!!!" "מי
באים לכאן, איליה?!" צעק אחריה יאשק. היא הביטה בו במבט מבועת,
כאילו הוא רוח רפאים. היא נעמדה, ולרגע קט נראתה כילדה קטנה
ותמה המביטה ברוח רפאים
|
והיא שוב תספר לי על הצרות שלה עם כל הסטוצים וכל הגברים בחיים
שלה, שהיו לה, שיש לה, שהיא מתכננת עליהם... ואני אשב שם חצי
מזועזעת חצי מתחלחלת חצי מסמיקה...
|
"כל גבר נולד עם תשוקות טבעיות ואינסטינקטים חייתיים לבצע כל
מיני מעשים שאח"כ החברה אולי גינתה, זה לא אומר שזה לא קיים
בנו! זה טבוע בנו! זה הטבע שלנו... את לא יכולה להאשים אותי
במה שקיים בתוכי מלידה - לא בחרתי."
|
אל תטילו ספק בהיותו הוא; הוא בדיוק כמוכם, הוא, במובן מסוים
אפילו יותר בנאלי מכולכם, קונפורמיסט ממושמע...
...ואז יבוא יום והוא יפגוש אותי, והוא יתחיל לזיין לי בשכל את
זיוני השכל הרגילים שלו, אריסטוקרט משכיל שכמוהו
|
חושך...
הכל יותר כהה... יותר חשוך משהיה... זאת אני? או שזה ככה? למה
זה ככה? הלחץ והחרדה עולים לי לכל תא ותא בגוף, קר לי, ומחשיך
לי בעיניים, הרעד בגוף לא נעלם, החרדה שבלב... גורמת לו לפרפר,
לקפוץ, הוא לא סדיר... הפחד המקנן בראש, מסחרר... אני אפול...
|
היא הייתה לבד, היא תמיד הייתה לבד...
היא אף פעם לא הבינה מה זה משנה לעזאזל.
היא הייתה כל יום קמה, חיה את חייה הבורגנים המעייפים
והמשעממים, בתקווה לנסות לחיות אותם בכיף.
|
אומרים שכשתלך בשביל לא תוכל שלא לשים לב ליופיו המכושף של יער
זה, יופי שהיה פעם יופי מאושר, עכשיו הוא יופי עגום. איך רואים
יופי עגום?! לא רואים! איך אתה חושב שרואים עצב? לא רואים!
מרגישים! מרגישים יופי עגום!
|
הוא ציטט משהו הזוי שהגברת ברנשטיין אמרה פעם:" ככל שבגד הגוף
צמוד יותר, רוקדים טוב יותר; תרקדו בעירום מצידי, רק תרקדו
בשלמות!"
|
עיניו נשארות יציבות - היא לא יכולה, עיניה משתנות, משנות מבט,
צורה, אמירה. זוויות פיה ועיניה יתעגלו מעט בחיוך מטריד ובלתי
מורגש; זדוני, מטורף. היא מצחקקת.
|
היא היתה בת 8 בסך הכל כנשארה בלי כלום, אך אל תטעו בבקשה
קוראי הנכבדים - זהבה לא איבדה את שמחת החיים! היא היתה ילדה
מאוד אינטיליגנטית (ובבקשה אל תתנקלו לשערה המוזהב והמתולתל -
יא קנאים!) היא אפילו, אפשר לאמר, היתה מחוננת. סקרנית שהשטן
החתולי לא ברא, נחמדה
|
היא ראתה אותו, נזכרה בקיום שלו, באהבה הקיימת במהות שלו;
בצחוק שלו, במבטים שלו, במגע שלו, באהבה המפוצצת שלו אליה, אל
החיים... כל ההתהוות שלו, האישיות, ההתנהגות שלו, הדרך חיים
שלו אמרו אהבת עולם ושמחת חיים.
|
ישבנו ליד המדורה בים עם כל מיני אנשים שרק עכשיו הכרנו, גם
אותו הכרתי רק עכשיו.
"חלמתי עלייך" הוא לוחש לי. "אבל איך זה יכול להיום? רק הכרנו.
מתי הספקת?"
|
היא לא הבינה מה הם רצו, היא יצאה בסערה, וכל ישותה אומרת
נסערות וזעקה לעזרה.
היא פתחה בריצה קלה במורד הרחוב הצר והחשוך, המחשיך עם
התקדמותה בו...
|
החיים הם לא ביג דיל,
הם לא מרגשים,
הם לא מפתיעים,
הם לא יפים,
ולא ממש ממש מכוערים (אבל כן מגעילים)
הם לא נשלטים,
הם לא מציאותיים...
הם לא חלום.
או שאולי כן.
בכל מקרה, לא ביג דיל...
|
אל מול אלפי אנשים שהם שישה, אני עומדת, מתחבאת מאחורי עננת
עשן תמירה מציצה בעין חצי גלויה אחת על המקום ההזוי ובוחנת
אותם, שש בבואות שונות שלי... הייתי מעדיפה לדמיין אותם כך.
|
הוא עצר. הגענו. שנינו נשארנו בפנים, אני הסתכלתי עליו במבט
תוהה, נו, הסתכל עליי וחייך. פתאום הוא שוב נראה לי יפה, ממש
יפה. הפניתי את הראש למטה טיפה ועצמתי עיניים. הרגשתי אותו
מתקרב אליי, הרחתי את הריח שלו, מתוק כזה, כל כך קרוב...
|
זה סיפור על אחד... אחד אדיוט.
אחד אדיוט במיוחד שקיבל מכתב.
והוא לא רגיל לקבל מכתבים. הוא פותח את המכתב בהתרגשות.
ומגלה תמונת מצב...
|
הידיעה, התובנה שזאת רק אני במקום זה, אני אהיה העלמה הצעירה
בעולם אשר שלטה אי פעם באזור כה נרחב, אני אחליט הכל... מלכת
המדבר....
ברגע בו אסב מבטי לאחור איווכח בכך שמספר מועט של קילומטרים
בהליכה יסגרו את ממלכתי וכובד שלטוני. שם כבר לא אשלוט, שם לא
אוכל להח
|
אני מצטערת.
להמשיך הלאה אני כבר לא יכולה.
אז רציתי להגיד שאני מצטערת,
ולהוסיף שנמאס לי שאני מצטערת על כל כך הרבה דברים ומתחרטת על
מהלך חיים שלמים.
אני מצטערת.
בעיקר על זה שאני מצטערת כל הזמן... תסלח לי.
|
הוא התקרב!!! מה הולך פה? איך?! 'אני שונאת אותך על זה!'
הוא מדהים... 'אל תיגע בי! אני אמות! אם הוא יתקרב עוד קצת...
זה יהיה הסוף'.
עוד סנטימטר... ועוד סנטימטר... ועוד אחד, ועוד אחד... 'הוא
כבר ממש קרוב, עוד צעד אחד ואני אפול. אני אקפוץ, אני אמות -
ואם לא
|
הכל הרגיש כל כך פסטורלי ולא אמיתי, אפילו התחושות והרגשות
שחשתי באותם רגעים. המראות, המחשבות... הכל כל כך מצוייר,
מבויים, לא אמיתי. אך עם זאת אין דבר יותר אמיתי בזכרונותיי
מאותה נסיעה לילית מכושפת.
|
חוסר יכולתי להבין את עצמי נמאסה עלי אך משום מה היא גם מעוררת
בי עניין כלשהו... קצת קשה לי להסביר, ואפילו לעצמי, אבל
איכשהו אני גם מבינה את זה... (זה נשמע לך הגיוני?) אני חושבת
שבאיזשהו מובן אני אוהבת את החיים.
|
הצללים מתקצרים
במתק תיקתוקים
של מאיות קטנטנות שרצות לי בראש.
ואנשים לא מבחינים בהן.
הן לא לשימוש המוני. רק של שניות.
|
בחורף קיץ
חם אדום שחור זולג
לי בין אצבעותיי
בואי ורקדי עימי ועם אשמדאי.
|
אחצה ימים בלילה
בעזרתו של אהובי
בספינת פניו, עגולה.
|
כדי לא לשכוח
מעבר,
פרידה,
אהבה פגת תוקף
|
רצים מכאן
בורחים לשם
במעמקי תשוקה
באהבה דבוקה.
|
עכשיו כשהכל שוב רחוק
ממני, הכל שוב חוזר
אליי וגורם לי לרגשות
אשמה אבל
|
Stretch your wings,
Brighten your dreams,
Come with me to the dance of wings
|
this fantasy of yours is gone,
that fairy-tale is done.
you never end it up-
you just wake up.
|
Those lips you kissed,
These eyes you looked at,
This body you held,
That smell you smelled...
|
The Goth is spreading
The rave is found...
Bless the lost,
curse the doomed...
|
There's an empty room
There's a lonesome chair in it
And out there's the winter bloom
And you can't see it
Tere's no window on the walls
|
When shudder runs
Around the night.
Hug
me-
poison.
|
Thy young life got shorter;
I had it with thy tails,
|
Longing for someone to grasp,
To outburst into some essence,
Something other then the abyss she's in
|
One, there's the sky.
One, there's the earth.
One, there's the ocean.
One, is your breath.
|
Here - take it back!!!
It's torturing me.
I surrender myself to you
For you to do whatever you want
Fill-out your deepest desires
|
Waiting
For him to come out of the atlantic
She was so stupid
|
Down the blue you dive,
The water gets into your wide open eyes.
"You'll always be alive!"
She always sells her lies...
|
כשיצאת החוצה אל האויר
חשבת שירד גשם
חשבת שהבניינים יתמוטטו על ראשך
שהאדמה תבער תחתיך
פסלים יקומו, ירדפו אותך, ירסקו בשתי אצבעות...
|
She looked at that flower bud wating to blossom,
she wonted to be like it - bloomin'
|
לא מבין שצריך לוותר לפעמים
חוטף אותי בין הימים;
בסערה,
בבהלה.
|
They were afraid...
They were confused...
They didn't know what to do.
They didn't know what to say.
|
my whole entity melts into my string
all the world is now meaningless
|
Here comes the sun again
Washing out all my rain
|
ואני צוחקת
צוחקת וחושבת
כמה אירוני
ומתיישבת
ו...
|
ג'ון קיבל איגרת חתומה בשעווה,
סטייל אולד דייז, ובה הזמנה...
|
והמלך
חולם אותך
חולמת אותו
ורצה
|
חוזרת להביט בעיניו המטביעות
אותי עמוק אל
תוך נשמתו הרכה מרגיעה
|
אני יודעת ידיעותיה,
שחשבתם שתביא לכם אושר.
אני יודעת תשוקותיה,
לעופף אל מעבר...
|
וכל הזמן ממלמלת:
Elves and fairies - dangerous stories""
ולא היית שם כדי לשמוע,
לראות אותי נופלת,
|
ויש לה עיניים עצובות
גם כשהיא מחייכת
ואומרת: "אישה" באיטיות
נעצרת ונחנקת
|
"נלי/ה ניטית על דרך נל"א
ענבר צאי להרשמה!
אני לא מאמינה לחוצפה
שכן תתפלאי - עוד מינוס לרשימה!"
|
את שומרת לי על דברים שרק את מסוגלת לשמור.
מספרת סיפורים שרק את יכולה לבדות.
רק בהימצאך סביבי אני רואה דברים,
בדיוק כפי שיש לראותם.
כשאנשים מתעלמים...
|
המוני גופות בחדר חשוך
בחדר לא גדול במיוחד
מכוסות ערימת בגדים-לא-בגדים
הן חבורת בדים צבעוניים
|
את רוצה לראות אותו.
הוא מחכה לך כבר.
את מתגעגעת לעורו.
|
את לבד, יפה שלי...
נשארת לבד, פייה שלי...
בכי את בדידותך,
אך הסי בכייך...
|
הוא התנצל,
על שהתעצל,
לבוא לנוח תחת עץ הצל.
|
הו ילדה ערמומית שלי
למה לא תספרי לי?
היי ילדה יפה שלי
ומי יציל אותי?
"סודות גדולים
אינם מתגלים"
המסתירה שלי לוחשת
ולאט לאט כושלת.
|
אומרים שבאהבה אין חוקים
אומרים שהאהבה תמיד מנצחת...
|
הרשה לי להזמינך
למדבר חיי
הרשה לי להכניסך
לשיממון ימיי
|
בא אליי כחלום נשכח
כהזיה מציאותית
בא אליי בלב נפחד
כמלאך יציר דמיוני
|
זה לא שינה
את העובדה שבכיעור
ובשנאה
|
הוא נשבה בקסמה,
בכישופה,
במסתורין שלה,
היא יפה.
|
הכל אותו סיפור איתך,
הכל אותו דבר!
עם כל השיגועים שלך,
וזה אף פעם לא נגמר...
|
החלטתי להתלבש בשחור, כמו בסרטים.
אין הרבה אור.
יש לי אקדח ביד,
יש לי סכין,
אני על גג העולם...
|
הינה אני,
פה,
חשופה,
עירומה לפניך,
מכל כיוון אפשרי...
שלך,
שלי,
של אף אחד.
|
שפתיך מתקווצות,
אומרות דבר אסור
ומסכנות אותך... - ואחתום בנשיקה.
|
יחזקאל מקבל מעט כסף,
כל זאת על מנת להחזיק משפחתו עד מחר.
יחזקאל מקבל מעט כסף,
רק כדי שיוכל לשרוד עד מחר.
|
שקטה, מוזרה,
פסיכוטית, ילדה...
מתמוגגת...
מכושפת...
|
ילדה שקטה,
חלומות טראומתיים,
קח אותה מפה,
היא עוד חולמת
|
"טיף-טף, טיף-טף... טיף... טף"
היא חורזת שיר ישן.
בוהה בחתול חצי מעולף,
שעוקב אחרי סילסולי העשן
|
כשתביני את עצמך תהיהי שלמה...
|
זה לא כשאתה לידי
זה כשאני עוזבת אותך
וחוזרת הביתה
מול העיניים
מול המראה
|
כרוח מנשבת בין העלעלים
באת והפחת בי חיים
|
והיא תצוף מתוך צללים.
תרחף מעל אדמה
מרוצפת עלים.
תחטוף אותך אל עולמה...
|
But when wakeness time turns to sleep -
|
ללכת ברחוב
להתקל באנשים
כל כך הרבה אנשים אני
לא יכולה להסתכל
|
בהתקפי בדידות ועצב
אבטיח לך את העולם
אבכה לך שתי דמעות
ולמען ידידות אברח מכאן
|
כמו סופרת כושלת,
סופגת אך לא מנצלת...
ושנינו שותתי דמעות
שרועים על הרצפות המטונפות...
|
כל מה שנשאר...
שברים של עצמך,
מספר מילים,
וחרדה, סלידה, שנאה, כעס, כאב מאישה שפעם אהבה אותך וריחמה
עליך...
|
מה שיצא זה נדפקת,
אז ויתרת,
אין חזון יותר,
אין אחריות,
אין חיים,
אין חשיבות...
נשארת שבר כלי דפוק,
זוינת מכל כיוון אפשרי...
|
השקרים מתפוצצים לך
עוד לפני שניסית אותם
כמכשף כושל
|
אוספת את דמם המתוק,
הדם שינחם אותי לצחוק,
ובוכה דמעותיהם
דמעות שירעבו בהם.
|
שרים שירי גיהנום וגן עדן לסירוגין
אוהבים או שונאים זה את זה לחליפין
נלחמים מלחמות כפויות בדרך למטה
בנפילה ארוכה כלפי כדור הארץ אך מעטה
|
אומרים שגוף האדם הוא כמו מכונה.
אם היו מסתכלים על גופך,
היו נוכחים על אמיתות האימרה.
ואני שואלת אותך שאלה תמימה,
|
שקיעה נושקת לקצה
הים שגליו סוחפים
אותי לדמיונות
|
עוד מישהי במורד הרחוב
עוד אחת בעלת מראה טוב
|
הוא אוהב אותה
אך היא סתם אחת - ילדה...
|
פתאום נראה כאילו כל הכפרים בוערים
מנסים לאותת בעשן סגול כמו מכשפים עתיקים
בחוסר בירח הענק שעודד אותי אתמול
היום הלילה קצת יותר בודד
|
נלך בשדרות מושלגות זוהרות בחושך העיר הפרימיטיבית הזאת
נסתכל, נתפעל, ניעצר.
|
נוחי לך פייה קטה,
שמרי כוחות ליום המחר...
מחר יבוא אורח זר,
ואת פייה קטנה, תשחקי,
ואת פייה יפה, תהוללי...
ושום רע בך לא יפגע.
|
חבורת מכשפות חגות סביבי
ממלמלות לחשי כשפים
הן לא מקשיבות לצעקתי
נלחמות בפיות ושדונים...
|
אליס פוחדת,
לוליטה גאה,
הפאנטום בוכה,
אנה תמימה...
אליס צועקת,
לוליטה נושקת,
הפאנטום שותה
ואנה? אנה רצה...
|
הם הפחידו אותך, הבריחו אותך.
לקחו אותך ממני ואותי ממך.
|
נשר מעליי,
זיקית תחתיי,
חולותיך באמצע,
חומך עליי;
מחבק אותי,
נושק לי,
מדבר שלי.
|
ושוב משום מקום את צוחקת
שוב תתפלאי על צחוק לא מוכר,
על ניכור מאיש יקר.
על אהבה שלא תאהבי,
על שנאה שלא תשנאי.
|
את רוצה שאני
אחזיק לך את העין
בזמן שאת בוכה?
|
הוא שאל אותה לשמה
והיא ענתה.
הוא ענה בחזרה-
"ולי עומד".
|
וכשירח יתאבד,
שמש תזרח.
וכשכוכב יאבד,
שמש תזרח.
|
דם זורם במורד ידה,
מטפטף על גבו של אהובה.
|
כשדמעות בעיניים
חייכי והסבירי
לכלוך,
כשחיוך מבפנים
תרציני ותסכימי
עם רוב.
|
הם כל הזמן רבו;
הוא מקלל,
היא עושה דווקא...
|
יושבת, משתדלת ללמוד.
יוצאת להפסקת סיגריה, חוזרת לדבר איתי.
אני זורקת את הדפים הצידה,
מכרסמת את העט.
|
פרחי בר נוזלים על ראשה...
יש לבבות על האש...
פעם חשבתי שידעתי להיות
אני...
|
יש לה חשק מטורף למילות אהבה
היא תחפש אותך על מנת לספקה
מחפשת מילים לבטא הרגשה...
|
"תפנק אותי",
היא אמרה לי.
"תטפל בי"
|
I'm not even sure I want you to read this - these are my
thoughts.
I know I don't want you to hear it - these are my secrets.
|
Can't fight you no more
Can't stand you no more
Can't without you
|
When you sit there you just don't know anymore.
You don't know anything: your thoughts, your love, your
feelings and ideals.
You can just fight with yourself for your thoughts
|
There's a man. I know that now; there is a man and he has
always been there!
|
הייתי רצה להגיד לך כמה אני יודעת שאתה חלש ולהודות שגם אני,
להגיד לך לראשונה "אני פוחדת" ולבכות לך דמעות אמיתיות.
|
היא מסתובבת ברחוב ראשי וסואן אך לא קשה למצוא אותה, מה שקשה
זה להחזיר אותה מהרחוב הראשי והסואן...
|
כועסת על עצמה.
בוכה על בדידות מלאה בזרים.
מסתבר שגם בנות מסוגלות לחשוב דרך איבר המין.
לקרוע את עצמי מהספה בברוטאליות.
|
הם לא צריכים שיגידו להם שהם אמיתיים, הם בעצם לא צריכים
שיגידו להם כלום. הם לא צריכים שיגידו להם מה לעשות או מי
להיות - הם הם.
הם לא חושבים שהם יפים - הם פשוט יפים, הם לא מאוהבים בעצמם,
פשוט אוהבים אותם.
|
רציתי לכתוב לך מכתב פרידה לפני שהלכת, לא נתת לי הזדמנות
להיפרד בכלל!!!
|
את מסתנוורת, ממצמצת... ומתייפחת בשקט לתוך הכרית, שפעם בחלום
הוא הניח עליה ראשו, פעם הוא היה שם איתך... 'רק תבכי בשקט,
טוב? שלא ישמעו אותך... לא עכשיו, כשהכל נגמר...'
'אה... בוקר טוב ציניות...'
ילדה טובה!
'בוקר טוב סרקזם...'
|
גם אם יהיה לה מבט אופטימי, אולי אפילו מחוייך מעט - לא תשים
לב... לא תסתכל על זה, עליה יותר מדיי. גם אם יהיה לה מבט
עצוב, אולי אפילו בוכה - לא תשים לב...
|
זה לא הולך ככה!
תגיד לי, איפה האותיות הקטנות האלה? איפה החבאת לי אותן?
|
בעומדי כאן אני יודעת שאין מקום אחר ללכת אליו, להיות בו. אני
יודעת - כאן אני שלמה, השלמתי את עצמי ואת ייעודי. אבל לסיפוק
מפריעה המועקה, משהו חסר...
והמועקה גוברת למראה הלילה החשוך והיפה שהוא רק שלי!
ואולי בגלל זה...
|
רציתי להגיד לך את שחשבתי, רציתי לספר לך את שרציתי, רציתי...
לא ידעתי איך. כששאלת - לא עניתי. לא ידעתי מה לענות, לא רציתי
לענות. הכל הסתבך לי בראש ושוב עלו כל הפנטזיות... ואתה מחכה
לתשובה ורואה אותי הולכת לאיבוד ולא יודע איפה או למה...
|
ומה קורה כשהקיטש משיג אותי...? כנראה שפשוט נותנים לו...
לפעמים הקיטש הזה כל כך מספק שנסלח לו על זה שהוא קיטש...
|
'את תהיי פה בשבילי, נכון?'
השאלה הזאת תמיד מהדהדת לי בראש כשאני חושבת עלייך.
את תהיי פה?!
כמו שאני תמיד פה?
כמו שרצית?
כמו שאני רוצה?
|
יש לי המון דברים להגיד לך ולכל העולם המחורבן הזה...
|
מה?
איך את מרגישה עכשיו?
מה זאת אומרת?
אף פעם לא שאלו אותך איך את מרגישה?
זאת נראית לי תמיד שאלה נורא מיותרת.
הוא חושב לרגע ארוך מלווה בשתיקה.
ובכל זאת, תגידי לי.
|
תן לי להראות לך את הדברים הבאמת יפים פה, טוב? הדברים היפים
בחיים שלי. אני רוצה שתדע שאני כן מעריכה, שתדע שאני כן אוהבת,
שתדע שאני יודעת לראות יופי, אני יודעת ליהנות, אני יודעת
להעריך...
|
לא יודעת למה עשיתי את זה... באמת...
יכול להיות שבגלל השעה המאוחרת מדי, הלילה שהיה מושלם, אפל אבל
מואר בהילתו של ירח מלא השוקע לאיטו על שפת הים, אווירה שהייתה
עצובה אבל כל כך יפה... רומנטית, הרגשה קסומה והזויה, מכושפת
קלות והבדידות הנהדרת הזאת...
|
כל לילה הייתה צוללת לעולם שטוותה לעצמה, וכשהיה קשה, וכשהייתה
בודדה, וכשהיה עצוב, וכשהייתה משועממת - בכל רגע נתון ניסתה
לברוח מהמציאות ולו רק לרגע, לבקר את עולמה המושלם. היא ידעה
שזה בלתי אפשרי לחיות בעולמה, המציאות רדפה אותה, גרמה
לסיוטים.
|
רציתי לברוח אבל אין לי לאן,
הוקפאתי על ידי פחדים של קטנות,
ונשארתי בינתיים כאן.
סגורה במרחב "גדול" אבל קטן לי מדי,
קטן לי מדי או שגדלתי מדי,
אבל נשארתי כאן,
שם,
לכודה.
|
היא פשוט מושלמת לפעמים הייתי רוצה
להצמיח כנפיים ולעוף ולפעמים אולי להתעורר מחלומות
|
ללכת לאט זה כמו לנסות לרקוד בשבילי - לא כיף.
אלא אם אתה עם מישהו שיודע להנות, להשתולל, לחיות...
אוטובוס ישיר לגהה, רק תן לי יד, עזור לי לעמוד, להגיע לשם.
מתחננת לעזרה, כבר לא זוכרת למה.
מי אתה?
|
היית חייבת להיפגע? לא יכולה לפתוח את העיניים היפות שלך...?
כזאת נאיבית, כזאת תמימה, חייבת לבטוח בכולם... עד שתיפגעי
נכון?! עד שתיהרסי נכון?!
|
זה מכתב שלא נכתב, מכתב שלא ייכתב.
זה מכתב שלא נשלח, מכתב שלא יישלח.
דברים שלא נאמרו ולא יאמרו, ואולי בגלל זה...
|
טעויות שעשינו, שקרים ובגידות, תאוות ותשוקות, סודות
ולחישות... מתחבאים להם בתוך מרתפך המבוצר; ערפיליים, מעלים
אבק מחוסר שימוש אנושי בהם - הם יצרים חייתיים - יצרייך...
|
מילים זה הדבר היחיד שנשאר אחרי שהכל נגמר... גם כשנגמרות
המילים, הן עדיין שם כדי לתאר לי את הכל בראש... לכתוב, לרשום,
לסכם בנקודות את מהלך האירועים והמחשבות... והעטים, חבריי, כבר
מזמן שונאים אותי... שוחקת אותם עד תום, גומרת אותם במהירות
|
להסתכל במראה ולראות תינוקת שמתחילה ללכת, מפחדת עם כל צעד שלה
אבל לא מתגברת על הפחד, לא בוטחת אף פעם בהליכון, לא בוטחת
בידיים המושטות כדי לעזור
|
הוא אפילו נעצר בשבילי... אני בוהה בו.
הוא מתהפך, הקצה שלו עם הפנים אליי, הוא נפתח ומתרחב...
|
אבל לא רציתי להכביד עליו עם זה וגם לא ממש היה לי חשק להשתפך
לו שם, מספיק גם ככה שאני כל החיים שלי משתפכת לי מול אנשים
ומתפרקת לי. נמאס לי מזה... נמאס לי מעצמי! לא! לא אני לא
בסדר!
|
הוא הזמין את האור...
אור היום או האלוהים,
וזה כבר לא היה משנה לו מי מהם יגיע.
מישהו שיבהיר לו מה קורה לו...
|
אני מזנקת ממקום ישיבתי על המיטה, רצה שלושה ארבעה צעדים,
הודפת את הדלת לכדי חריץ מתרחב, רצה החוצה עוד שני צעדים.
מפתיעה אותך, קופצת עליך. מחבקת אותך. אני אוהבת אותך, בעצם
שונאת... אבל אוהבת.
|
הרגישות כולאת את הרגשות הצועקים
"שיזדיינו כולם"
"שתישרף האהבה"
|
"keep dreaming little one...
keep showing me your world,,
your wonder world
and wonder thoughts..."
|
אז מה אם אני פסימית?!
אז מה אם אני שונאת את ההורים?!
אז מה אם הפסיכולוגית כבר אבדה תקווה?!
|
רציתי להגיד 'ברוכה השבה'
אבל נפלו לי כמה טיפות על הדפים
ולא יכולתי להמשיך לכתוב, לקשט
לצעוק.
|
אם הייתי יכולה
הייתי אומרת לך
שהכל תלוי ברצון.
|
למקום ההוא תמיד היינו הולכות... את זוכרת? זה היה המקדש שלנו
זוכרת? תמיד כשכעסנו, תמיד כשרבנו, תמיד כשהתעצבנו, כשבכינו,
כשמחנו, כשרצינו לברוח מהכל... את זוכרת?
|
למה את הולכת ככה לבד בגשם?
גשם זה רומנטי, אתה לא חושב?
|
כאן אני בטוחה, בעולם של חלומות ופנטזיות, כאן הכל יכול לקרות
לי, כאן אני שולטת במה שיקרה לי. כאן האהבה היא שונה, היא לא
פוגעת. כאן הכל נוח ונעים, כאן אין חברה שופטת, אין חברים -
לא צריך אותם כי יש לי את כל החום והאהבה, התמיכה והאכפתיות
שבנאדם אי פעם צריך.
|
בתוך רגע שהפך
קטן משניה.
בתוך פסיק
של זמן
אבוד
שאיש לא שם
לב
אליו.
|
ושוב כמו בדיחה שחורה ורעה
במיוחד
עם הקטץ' המר
בסוף
|
"כיוון שאת קצת צעירה הייתי נרגעת עם ההטפת מוסר..."
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מלפפון אמיץ
גחלילית מציגה:
יוגורט יופלה
שנגנז |
|
