|
הייתי קם אליה, נעמד מולה, מנער אותה, אולי אפילו מעיף לה איזה
סטירה, זה בטח היה מרגיש לי טוב...אבל על מי אני עובד? אני
בחיים לא אהיה מסוגל לעשות דבר כזה.
"השלווה הזאת שלך מטריפה אותי!" אני ממשיך לטחון בראש, " אי
אפשר להתנתק ככה, בפתאומיות כזאת."
|
אני לא נבלה. כשאני עשיתי את זה לקורוין, לא השארתי אותו
בחיים. ידעתי שהוא לא ירצה להמשיך לחיות אחרי שאיבד את הכח. גם
הוא נפל מולי על הרצפה, שניה אחרי שאמרתי את שמו.
|
ערב בחוץ, ואני מוצא את עצמי לבוש בחליפת הפנאי שלי, עומד על
המדרכה מול הכניסה לפאב של "לפטי". אני מציץ בשעון, שמונה בערב
ועדיין אין לי דייט. עד חצות, אני מבטיח לעצמי, אמצא אהבה.
|
שיט, כבר שבע ועשרים. לא רק שחם לי נורא, אני גם מאחר. איך
שאני לא מנסה להגיע בזמן אני תמיד מאחר לכל מקום. ועכשיו בכלל,
כל מה שאני עושה הולך לי לאט ורק הזמן הולך פתאום מהר. אני
יכול להשבע שלפני רגע הסתכלתי עליו והוא עוד לא היה שבע.
|
אז למה אני ממשיך עם גלגלצ? למה לא 88?
כי אני עדיין מעדיף להתעורר משיר נטחן, מאשר מהטויוטה, שכמו
תמיד, מובילה באמינות, מצוינות ויותר מכל, בלזיין לי את המוח
על הבוקר.
|
כן, היא מחייכת אלי. מאטה את קצב הליכתה, נעמדת. קוראים לה
מיה, אבל אני לא יודע את זה.
|
מיה יודעת שזה הולך להיות קשה. סיפרו לה, אנשים שכבר היה להם
קשה לפניה. ובגלל זה בדיוק, היא מחליטה לא לעבור את זה לבד.
עדיף להיות ליד מישהו, אולי ככה זה יהיה קצת יותר קל. היא
מסתכלת סביבה, ובוחרת לשבת ליד הבלונדיני הגבוה.
|
ידעתי תמיד שכשאמצא את הדרך להיכנס לעולם כזה, יעלו בפני שתי
שאלות חשובות
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הוצאתי השבוע את
שלי לשיינקין,
עשיתי לה כבוד,
בתמורה היא מצצה
לי בברוז.
החבר של שלי. |
|
