|
לגיבורים שלי אין שמות.
הם מסתובבים אלמוניים ופוגשים את חבריהם שמתוארים בפרוט. הם אף
פעם לא בטוחים איך הם באמת נראים, הרי אף אחד מעולם לא אמר להם
ואני מעולם לא דאגתי להם מספיק בשביל למקם להם מראה.
|
אני עוצמת הפלדה
הרעל המשתק, התחינה
אני תזמורת צורמת ללא מנגינה
|
מן החולות והמדבר
מהקרבות העקובים מדם
עם ריח עשב בשיער
ועיניים של נופים קסומים
ומוות
|
הוא יכתוב לך שירים
ויקריא לפעמים
ואת תאהבי
|
חמוקים, פיתולים,
עיגולים צהובים
זו את שרוקדת
בתוך נשמתי
|
כמו שאת רוצה
כמו שאת חושבת
לברוא אותו יפה
אך לא יותר ממך
|
כצוענייה המגלה עתיד בכף היד
כך גם אני נרעדתי
בראותי בעינך להט
|
ואת שרטת שוב
רצית לראות אותי
קטנה
עשית אותי תלותית
|
כפרי בוסר על עץ גבוה
שנקטף בטרם עת
כך לא ארצה לשמוע
מילות אהבה כעת
|
רגע אחרי שנשברתי
כשחשבתי שאני חסינה
ודברים בנאלים כמו אהבה
|
את לא אינטלקטואלית אל תנסי
להיות חכמה, זה לא פוטוגני.
|
תודה על השקט
על האור
על ילדים מחייכים
תודה על הקור
|
הם מוכנים להתפשר גם אם ברור להם שהנסיכה שלצידם היא
רק מכשפה מחופשת. הנסיכים של היום כבר לא כל כך
רגישים מה שכן יש להם תכונה חדשה שבאה לחפות על זה:
הם מתלבטים ולפעמים אם נדמה להם שהם ממש ממש לא
סובלים מפופולריות ר
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מה אם את פוגשת
חתיך משהמם,
והוא מספר לך על
הסטרט אפ
הביוטכנולוגי
שלו, ושואל אותך
אם את מבינה קצת
בעיניני הדיסק
הקשיח? אז את
אומרת לו, מזל
שלמדתי באורט,
אחרת הייתי
גומרת עם הדורמן
העצבני.
ארגנטינאי מפנים
פרסומות |
|
