|
התאדת מפני הארץ כלא היית,
השארת חותמך עליה,
יישות האור שסבבה אותך התאדתה...
נפרדה ממך לשלום והמשיכה לדרכה...
|
תן לי לנשום אותך,
לשכב בחיקך,
נשק אותי
היה שלי, ואהיה שלך...
|
כן, צדקו כשאמרו שכשיש משהו חרא בחיים
הוא בא בצרורות, אחריו בא עוד חרא ועוד חרא,
עד שלא ניתן להסביר את כל השכבה המסריחה שנוצרה מעלייך.
|
כשהכאב מתעטף,
נוצרת שכבה עבה,
רוצים שהיא תתקלף
אך נשארת הדאבה...
|
הילדה שהם הכי פחות אוהבים,
מאשימים אותה כשקצת כואבים.
|
לפעמים כשאני מחייכת,
עמוק בתוכי נמצא העצב גם,
החיוך משתלט על הפנים, כאילו מקומו כלל אינו שם...
|
דמעה מתנפצת מתחת לעין...
היא עצובה ושמחה יחד,
מצד אחד שמחה שמצאתי אדם כמוך,
אך מהצד השני פוחדת, פוחדת לאבדך...
"אני אוהבת אותך"
|
אל תאמר מילה, חבק אותי.
החיוך הזה שלך מחזיר את גופי למקומות שבהם לבי נשאר שם
כשעזבתי.
|
השיר שלנו אז, אמר דברים אחרים...
היום הוא מדבר אלי בכאב,
הוא כאילו מבין, מדבר איתי.
|
זה היה כשנגעת בלבי, עמוק.
|
ואם בכלל אין גן עדן, והנשמה שלי נשארת זרוקה באיזה קבר? קבר
שבסך הכול מותיר זכר מאוד קטן ממני... הרי שש עשרה שנים, שש
עשרה שנים שמתוכם הייתי בבית ספר אחד עשרה שנים, דיברתי,
כתבתי, לא השארתי הנצחה של שמי... קולי... מי יודע שאני קיימת?
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אלה שראו אור,
לא רואים יותר
או שסתם סגרו
להם ת'חשמל? |
|
