|
יום אחד היא שמה לב שהלב שלה דופק כשהיא רואה אותו, שהיא
מסמיקה כשהם מדברים, שהיא חושבת עליו יותר מדי. היא לא ידעה מה
לחשוב. היא רק הסתכלה מרחוק, מנסה להתגבר על הביישנות, מנסה
לומר לו, מנסה להראות לו. אבל הוא לא שם לב, והיא לא הייתה
אמיצה מספיק כדי לומר.
|
as they say, words don't come easy.........
האם יש עולם אחר? טוב יותר? רע יותר?
האם אי פעם עלו הראשכם מחשבות שכאלו? אולי פשוט נטרפת עליי
דעתי? אולי אני היחידה שמשוגעת כאן?
|
"כשמגיע הלילה, היער השחור נסגר, וכל מי שמנסה לצאת ממנו נלקח
בידי יצורי השחור ששומרים על היער בלילות". היא נרתעה. הוא משך
בידה והחל ללכת. "היי! לאן אתה לוקח אותי?" היא שאלה אך הוא רק
המשיך ללכת, לוקח אותה איתו.
|
השדות הירוקים התחלפו אז, כבן רגע, ונהפכו להרבה הרבה אפור.
פשוט אפור. בטון, בניינים, כבישים, מכוניות, עשן ואבק. הוא
המשיך מהר ככל שיכל. "מהר, מהר" לחשה לו הרוח "בוא נתרחק, נשוב
אל השדות הירוקים". הוא המשיך מהר יותר ומהר יותר, מלווה על
ידי הרוח.
|
האיש עבד בדואר. הוא היה מלקק בולים. הוא תמיד לקק בולים זהים,
וזה מה שהוא עשה, כמעט כל הזמן. אותו איש היה איש טוב. הוא
ציית לחוקים. הוא מעולם לא חשב מחשבה רעה. עד שיום אחד...
|
"מי את?" הוא שאל. "אני?" ענתה בתמיהה "אני מי שאני". הוא ידע
שאסור לו לשאול יותר. היא רק הביטה בו וחייכה. "מחר תרגיש יותר
טוב". הוא חייך וחזר לשכב, מנסה לישון. "רק הבטח לי הבטחה, אנא
ממך" ביקשה. "כל דבר" הוא אמר. "תבטיח לי שלא תשכח אותי".
|
היה הייתה פעם ילדה קטנה שחיה בכפר קטן בארץ קרירה. שמה של
הילדה היה ניליה. ניליה הייתה ילדה עליזה מאוד, היו לה הרבה
חברים וחברות, והיא מאוד אהבה את אמה ואביה. אך היה משהו
שניליה אהבה מכל, ואלו היו פטריות.
|
היא היתה פרפר. פשוט פרפר. הפרפר הכי יפה שאי פעם ראיתי, עם
כנפיים כחולות, ועיטורי כנפיים ומדהימים. הושטתי את אצבעי,
והיא באה אליי. "הלוואי שהיית אמיתית" לחשתי.
|
הקירות סגרו עלייה. החדר היה שחור, חשוך ובכל זאת מואר לגמרי,
קירותיו לבנים.
היא הסתכלה, לא רואה כלום. בוהה באפלה, לא יודעת אפילו למה.
"למה אני פה?"
לפתע היא הרגישה כאב. כאב חד, מפלח. הוא פילח את נשמתה, את
גופה את לבה.
|
הרגשתי כאילו אני מתגרה בהם. כל פעם שפסעתי פסיעה בחול המהול
והספוג בים, המים שמסביב רגלי הפכו ללבנים ויבשים עד אשר הרמתי
את רגלי. לפתע, ראיתי אותה. ידעתי כל הזמן שאני מחפשת משהו
מיוחד חוץ מהקונכיות והצדפים המיוחדים ואז גיליתי.
|
We are in her cage
The Bluebird's cage
We are trapped inside
|
I just wanted to say
This simple phrase,
"I love you"
But I was too shy
And so passed the days
And I still loved you
I still do.
|
After I saw your sight
I knew you might
Turn off the light
The future was no more bright
|
אני מרגישה כבדה
כל כך כבדה, שוקעת
כאילו יש בתוכי אבן
כאילו אני אבן, סלע
גדול שנופל מטה
|
הים הכחול
אותו אהבתי יותר מכל
את הגלים הנשברים
לרגלי הסלעים האפורים
ואת החול והשקיעה
שאהבתי לראותה
|
כי לכל אחד
יש איש מיוחד
רק שלו.
|
אני הולכת, לשם לשם
למצוא את המקום המושלם
לא נופלת עוד פעם לבור
לא רוצה עוד תקוות שווא לשבור
|
כבר מאוחר
דואגים
במים הדגים
שטים
דואגים
שמא הים יעלה על גדותיו
בדמעותיי
|
בין עלים מלחשים
הרוח נושבת
|
בוכה יחד איתי
צוחק איתי
חושב איתי
נמצא איתי
אז כבר לא אבכה
אז אצחק
בקול גדול כל כך
עד השמיים אותי ישמעו
|
הרעש הזה....
הפוגה קלה
תכף תגמר
הנה - חזר....
|
אני בודדה
במדבר הנשמה
בוכה דמעות חול
|
שמש זורחת
עננים לבנבנים
קיץ הגיע
|
אך כשבאת
יום אחד
הם אותך ראו
את הכדור ירו
|
לארינה החלה לראות מראות מופלאים
אבירים, ודרקונים, ויצורים ומכשפים
עולם ורוד מלא בשוקולד
ויער שבו יש סוס שכל היום רקד
|
הסתכלי לי בעיניים
לעולם איני מסתכלת ישירות
המילים קשות פי שתיים
העיניים דואבות
|
העתיד
חקוק בסלע
נשחק מכבר
|
לפרוט
על מיתרי המילים
בדמעות של גשם
|
ורדים אדומים
את חלומותיי מציפים
חלומותיי הקודרים - מוארים
בעליי החלונות שפתוחים למחצה
הוילונות האדומים
|
אז תמיד תיזכרו אותי
תמיד אזכור אתכם עמוק בלבי
אז אל תדאגו אני עוד אחזור
עוד שנה או שנתיים זה הכול
|
סירוב הוא לפעמים הסכמה
וכל סוף הוא התחלה
בסוף כל דלת נעולה
יש צוהר לבריחה
|
יום אחד יצמיחו פילים כנפיים
ויעפו אל תוך השמיים,
עצים יצמיחו רגליים
ויחלו ללכת על המים.
עולם של טירוף, עולם של שפיות
זה לא משנה אם נחיה או נמות.
|
הייתי רוצה לפגוש יום אחד
את מי שצבע את השמיים בכחול
והייתי רוצה גם לפגוש במיוחד
את מי שצבע את הים הגדול
|
שיר שבאוויר
זורם ומתערבב
עם הקול של האביב
וביחד - מלבב
|
אני פה, בוכה
והוא כבר לא פה.
הוא מת.
לא, לא מת. עבר.
|
גורף את החוט בצפורניו,
מסיט אותו לכיוונים שונים
מבלבל את המסלול
ולכדור כבר אין סיכוי
|
וזו לא מקריות
רואה הכל בשניים
עכשיו אני לבד
|
כמה הייתי רוצה
להיות כמו ציפור
לדעת שאני חופשי
לדעת שיש לי דרור.
|
שלושה חתולים
ברחוב מייללים
לאור הלבנה
|
מאז שהלכת, כבר אין אצלי סדר.
יש רק נדר.
|
אך החלום התנפץ
בקול יריות
שנשמע כרועץ
ברחבי השדות
|
והן מסרבות לצאת
ואני את הרגשות כבר לא מוצאת
ואותו מחסום ברזל
את מילותיי כובל
|
מספריים חותכות
פוצעות אותי
את נשמתי.
|
ראשון רואה עתיד אדום
שני רואה עתיד ורוד
שלישי רואה עתיד שחור
ואני?
אני רואה עתיד לבן.
|
אני יושבת ליד החלון
מסתכלת על כוכב
חושבת וחולמת
על עולם מוזהב
|
אני חושבת שהעולם עשוי ממסטיק.
כן, קראתם נכון -
מסטיק
|
בין ענני נוצה
שנישאים קלילים
|
פרחים ופרחים
קטנים, גדולים ובינוניים
לפעמים הם אף נובלים
אך תמיד שם בימים קשים
|
האהבה מתה
וקמה מחדש
היא מתה וחיה
בניסיון נואש
|
עוד שמיים תכולים בהירים
והשמש עלינו זורחת
רק אני כה שקטה בלי מילים
איתנה, חזקה ללא פחד
|
אתה מעולם לא מי שהיית,
כי אתה בוחר להיות מי שאתה.
למשל, ישנם אנשים שבוחרים להיות רעים,
כאלה שבוחרים להיות טובים,
מה שהם רוצים.
|
הלכתי בקור ובחום
הלכתי בשבילים נידחים
הלכתי לאופק כתום
הלכתי בשבילי מלכים
|
למה
שפתיך מעוקלות כך
למה
חיוכך כבר הלך
|
אל המעמקים
גאולה מייסורינו
מתכוננים לעצום העיניים
מחכים לגל שיבוא
|
הייתי רוצה
לחיות באגדה
להיות כל יום
בתוך חלום
|
בהתחלה באות הדמעות,
מציפות את העיניים,
מעוורות את הנשמה והנפש,
מכאיבות בפנים.
|
כעת שעת חצות
הרוח מנשבת
מעיפה היא רק
את העומד בדרכה
|
יושבת ליד אדן החלון. בוהה בשמיים, בכוכבים, הירח, בעננים.
יושבת - וחושבת.
|
הם גרו בכפר הקשת שמעבר לנהר, ואף אחד מהם לא ידע שהאחרים
קיימים. כל אחד מהם היה ילד לשבט אחר, לגזע אחר, לחיים אחרים.
ביחד הם הרכיבו את חמשת היסודות: חושך, אש, מים, אדמה ואור.
|
- "למה?"
- "למה מה?"
- "למה."
- "מה למה?"
|
"שלום לך, רורי. שמי יולי. אני חייבת להזהיר אותך מפני סכנה
נוראה שמרחפת מעל לראשינו ומעל לראשי שתי הממלכות. אתה חייב
לעזור לאחד את הממלכות. זה מסוכן מאוד לדבר על זה כאן. אני
אשלח לך שני מכתבים. אחד בדואר ואחד בדרך אחרת. בבקשה, אתה
חייב להציל את הממל..."
|
ציור בעפרונות של אחותי הקטנה בת ה-3, עדי.
|
I could'nt think of another way to say that............
|
קליפ קצר שהכנתי מהפרק "Makover" של Clone High.
עם השיר I get around של ה-Beach Boys.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הכי מוזר זה
להתעורר בבוקר
ולגלות שבכלל לא
הלכת לישון
רס"ר במיל' חגי
עדני. הולך
לישון. |
|
