צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

נכנסתי לפנייה הלא נכונה ואז סטרתי על פנייך בלי כוונה
נשארתי לבד, כמו אלמנה, שוכבת בחדר, לטלפון לא עונה

קראו לה אופליה והיו לה ידיים קרות
כשהיא חיבקה.
בעיניים המון רסיסים נוצצים
והן פקוחות בתמהון תמידי, בפליאה על העולם.

ואז היא לוחשת "תודה" בקול מלא ענווה ומבטא מסורבל, קדה קידה
גדולה בגופה הרחב, מלאת חן. משפילה מבט, כמו חשפה את עצמה בלי
לשים לב לרגע. יורדת מהר מהבמה, אל תוך החושך, אל הבטחון.
אימא שלי אוספת את המטבעות אל תוך המצנפת השחורה שלה.

שם, הוא שוכב באחת הפינות. ובכל אחת מהן. בכל מגירה שתפתח. על
כל מדף. וברדיו -
בשש מיליארד תחנות משדרים עכשיו
את מצעד הפזמונים.

חוט אדום נכרך מסביב ליד כחושה. למזל ולברכה.
אחר כך צועדים. מעולם לא הרגשתי פחדים של אנשים אחרים.

ביום הולדתה השש-עשרה כולם ירימו כוסית לכבוד הצלקות.
"קטנה, אבל עברה הרבה." מישהו מהמבוגרים יעיר בחוכמה. ונשתה את
הדמעות בלגימה אחת.

את מתאפקת לא לתלוש את ראש הגומי שלה ממקומו. למה לא בעצם? כי
אימא אמרה שאת ילדה רעה, גודעת לבובות שלך איברים כל הזמן. כך
גם הגננת אמרה, ואסרה עלייך לצאת לחצר. למי אכפת, חשבת, יש שם
יותר מידי שמש לטעמך.

העיניים שלה היו מחליפות מרקם, את זה אתה זוכר טוב.
פעם היו מימיות, בורקות ומלאות חיים, נוצצות בהתרגשות, דומעות.
ופעם היו ריקות, מעורפלות, מושפלות למטה במבט כחול עמום,
כבויות.

מחר, מחר ניצני האושר יעשו את דרכם במורד הלחיים, והחיוך
יתעורר מתרדמת החורף שלו בפיהוק מתגלגל.

שביט מהדקת את הרצועות סביב פרק ידה ומסובבת אותן בכוח.

צריך לתפוס מונית לגיהנום כי אני כבר באיחור והשפלה בציבור אני
לא אוהבת, וכל הדרך חוזרת בי התפילה שאולי בכל זאת יירד קצת
גשם היום, למרות שכבר אפשר להריח את האביב בפתח, ופה ושם
מבצבצים ענני נוצה גבוהים ודקים שמתקשים לכסות את השמש.

ואתה סטרת לי ושכבתי שם
ולא היו כוכבים בכלל
רק מנורות פלורסנט מזמזמות

אלה הדלתות, מכאן היציאה
והקהל מתפזר מתוכי, רוחש וזז,
בנשיפה עמוקה.

הולכת בשביל הזכוכיות הצהוב
אל קוסם שאמרו שהוא טוב
והוא יושיע אותה מחייה

זהו יום חג בעירנו-
עכשיו את חולה באופן רשמי.

אתה שותק, ומותח קווים מכוכב לכוכב
מצאת גלקסיה חדשה
וקראת לה בשמי

אלפי פרפרים גססו שם בפנים.
פרפרים אדומים פרצו בזרם דק מפרק היד שלך
וכלי נשק מסוכן למטרת הרג עצמי
נפל על הריצפה ברעש נורא.

וחשפתי, כמו הארתי בזרקור
את מה שהסתרתי
והשמש חרכה את האור החשוף

אלה עיניים
ריקות
כפתורים כחולים בחולצת עבודה

העיניים שלי נשרו.
וכל הרגליים שהיו
שם למטה, בדממה
התפזרו.

השפתיים שלה נדהמו פתאום,
מילים דלפו אל תוך השיחה.
כל הפחדים החשופים שרק הירח הכיר וראה.

והיא שכבה שם, עינייה רסיסים כחולים,
שפתייה, שמעולם לא ידעו להביע מילים,
פצועות מאובדן עצמי שנמשך כבר שנים

זה שיר לקשקשי הנחש שלי.
יש לי קשקשים על הידיים שלי.
מה שהגליד הפך אותי לדו-חיה,

עם כל התותבות
שאספתי כדי שישלימו אותי,
אני מועדת.

מגע יד
כשיכור שאיבד את חוש הכיוון שלו
והלך בדרך האסורה

רק מנסה להגיד
שכל הזמן הזה ידעתי
ששמתם לי רגליים
במשך כל השנים

סביב העיניים שלה נאספו
ערפילים שחורים
ננשפו דרך השפתיים שלהם על הפנים שלה

אם אנקז את הכל
לריק שטוח ומשובץ כמו לוח השחמט
עליו אטיל כלים כבדים
שיחיו לי את חיי

בפיקניק יום שבת, מוקפים בפסטורליות צורמת
מחטי אורנים ריחניות ושמיכות סרוגות סריגה גסה
עליהן צלחות גדושות
ופיות לועסים ומדברים, לועסים ומדברים.

את האכזבה הזו מרחתי על הלחם
שעמלתי כה קשה להשיגו
ואספתי פירורים סוררים
פירור, פירור

את צוחקת בשקט, בתוכך
בסאטירה קומית על עצמך
משחקת בכל התפקידים

אסרוג בידיי האוהבות,
הלא מיומנות,
צעיפים מחבקים-מנשקים.

ואני, היה לי צורך
לסגור עליהם באגרוף
להכריז מלחמה

אני נחנקת
בקרים קרים מנערים אותי משינה
דרך פתח צר אני נדחקת בידיו של היומיום
אל תוך קופסת בטון ריקה

שקיעה חרישית
ציפורניים
של ימים פחות
מורטי עצבים

אני החדשה באה לבקר מחר אצלנו. ואני, אני מתרגשת כאילו אנחנו
דומות.
אני החדשה בוודאי תביא לי מתנות. ותגיד שהיא ואני,
היינו יכולות להיות חברות, דווקא היינו יכולות להיות.

ריקנות. משהו מלוח בזווית הפה יורד מהלחי החיוורת אל השפתיים,
בשקט, לא מפר את האיזון הטבעי שלה, לא קוטע את הרצף ההגיוני
שבדברים שעליהם היא חושבת, אם יש רצף כזה בכלל.

פיצוצים חזקים, יומיומיים, מקמטים את פניהם הזערוריות, רוויות
העמקים.
כמו חפרו בהן באתים.
עוד יש סימני חלודה. ועיניים צרות בתוך החושך והזיעה והלחיים
המפוחמות. צוחקות וקמוטות.
(גם אני. בכפית חפרתי, להוציא את עצמי מהכלא הזה. בבשר.)

להתלקח בדממה, להסתובב עם דובדנים תלויים לי מהאוזניים, לחלק
את עצמי לאנשים. "קחו, אני כבר לא צריכה."
אבל אני לא אעשה את זה, זו תהיה טרחה גדולה.
פציפיזם, הא?

אני חושבת על לפרוש אצבעות לימין ולשמאל
ליישר צוואר ועמוד שדרה
ולקפוץ מהר מחשבותיי לתהום אחרת
עמוקה מתהום השיגרה

מכל כיוון שלא תסתכל על זה, לא נשאר מספיק ממך כדי לנשוף
ולהעיף ברוח כאבקנים. היית רוצה לראות את דמותך משתקפת אך
הפחדים מרתיעים אותך עד שאתה מתפורר לפיסות ושומר את עצמך
בכיס, עד שתראה צורך להוציא החוצה את הפחדים ולהתגאות בהם.

ככה שבסופו של דבר, הכל מתחיל ומסתיים בי. אפילו הרצון לעזור
לכל אחד מכם נועד לכסות על הפגמים הטיפשיים שלי. ויש ימים שבהם
נראה לי שהם זוהרים דרך המסיכה המוקפדת, נראים גם לזרים.

"אצלי הכל בוכה", את תמיד אומרת. פרקי הידיים בכו אדום, הכתימו
שרוולים ארוכים ארוכים באמצע קיץ אחד, והרגליים בכו גם הן,
והשפה התחתונה זבה דם, והאף, וחתכים קטנים בבטן, דמעות-דם
שנקרשו והפכו לגלדים נצחיים.

הם מחטטים בה, מכתרים אותה במעגל כעופות דורסים שמתקבצים סביב
הפגר, מחפשים עוד דברים שהיו עוקרים ממקומם ושומרים לעצמם,
כמזכרת. לא דברים שהיא צריכה במיוחד.