צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

ניצן ישב ליד שולחנו והתבונן באדם ממושקף ובעל חולצה משובצת
מתעמק בערימת שרטוטים של גרפים שאיש חוץ ממנו לא הבין. בגלל זה
הוא היה המנכ"ל.

מצאתי אותו ליד פחי הזבל. הוא לא יילל, כי הוא לא היה מסוגל.
הוא לא נבח, כי הוא לא יכל. הוא פשוט היה שם, על המדרכה, מחכה
לי.
מסך 17 אינץ'.

לג'ורג' אין ממש מושג מה הוא עושה כאן. הרבה זמן הוא לא התראה
עם חברו משכבר הימים. תמיד זכר אותו כילד פורע חוק קטן, שלא
פחד מהשוטרים ובעל מבטא איטלקי כבד. חברים טובים הם היו.

אותי, שתמיד יצאתי פראייר, הציבו בשאול, במקום דיאבלו. איש
גדול דיאבלו, היה ממש עובר על הרקורד של כל אחד ובודק אם הוא
מתאים לגהנום, אבל זה היה פעם. היום יש חוטאים כמו זבל, וכבר
אין כוח, אז אני פשוט נותן למחשבים לעשות את כל העבודה. לפעמים
יש כל מיני בעיות

בשכונה החדשה לא הכרתי אף אחד, וכל הזמן של ההפסקה ישבתי לבד,
ליד העץ. עד שפגשתי את אסי.

אבא בדיוק קנה ספר על חוקי מרפי ורצה להקריא לי משהו שקשור בזה
שקיבלתי את השכר הזעום שלי באיחור. כשצעקתי עליו שאני לא רוצה,
הוא היה המום לגמרי ואמר שהוא התכוון לתת לי אותו במתנה אבל
עכשיו הוא לא יביא גם אם אני אזחל על ארבע.

חשבתי לעצמי: איך אפשר לבטל את הבגרות במתמטיקה? מה הדבר
שהמתטיקה הכי תלויה בו? מה הדבר שאפשר להרוס שיפסיק את הכל? מה
המקור לכל זה?
ואז זה היכה בי.

כל הדרך לירושלים הוא חשב רק עליה, בדומה למה שעשה ב-7 הימים
האחרונים. כשאבא עצר את המכונית, הוא חיכה לה קצת. כשראה אותה
הגיש לה את הזר עם 9 הורדים והיא אמרה שהוא הכי חמוד ביקום.

הכל היה מוכן. הסקודה אוקטביה הלבנה, השלט הצהוב עם ה"טקסי"
באנגלית והמכונה הזו שמוציאה את המטבעות כשלוחצים למטה, ואז
אפשר להחזיר עודף מדוייק. גם מכשיר קשר של מירס, ומתקן מרובע
בשביל לשים כרטיס פלסטיק שכזה. אפילו רישיון היה לו.

אני יושב ליד השולחן. החוד של העיפרון נשבר, העט האדום כבר ריק
מדיו, והראש כנ"ל מרעיונות. עוזי ביקש ממני לאייר את הספר החדש
שהוא מוציא. שאלתי אותו מאיפה בא לו הרעיון הדפוק הזה, כי אני
לא יודע לצייר, ובטח שלא לאייר. עוזי אמר שזה אותו הדבר
ושממילא אני לא עושה

באותו יום התעוררתי בזמן, וזה מאוד מיוחד, כי בד"כ אני לא
מתעורר בזמן. כזה אני, מפוזר לגמרי, שוכח הכל. מיכאל תמיד
התבדח על חשבון הסניליות שלי.

מבט אחרון בחדר שלה, שהפך ערום וריק. שולחן הכתיבה כבר הועמס
על המשאית, גם ארון הבגדים, שתכולתו קופלה באופן מופתי בתוך
שקית ניילון גדולה, פורק וחלקיו נמצאים בארגזים.

לפעמים, אנחנו לוקחים את הדברים כמובנים מאליהם. כמו למשל,
העובדה שיש לנו משפחה, או העובדה שיש לנו ידיים ורגליים, נגיד.
אולי את העובדה שיש לנו מוח, מוח אנושי.

"חם שם, באירופה?" שאלתי.
"לא, לא חם בכלל. די קר אפילו," הוא ענה.
"והשמש?"
"כמעט ואין," הוא ענה בקוצר רוח, "ועכשיו אני חייב ללכת,
להתראות."
"להתראות," עניתי. ידעתי שלא אראה אותו יותר לעולם.

בעיר שלי, יש גבעה. על הגבעה יש רובוט. בוריס אומר שזה סתם
פסל, ושאני אפסיק לדבר שטויות.

הוא יורד במדרגות אל מגרש החניה, מוציא את המפתח של המכונית
ומתבונן בה לרגע. היא מחכה לו, מזמינה. פותח את הדלת, לוחץ על
הקלאץ' כדי לבדוק שהוא יושב נוח. זה מתוך הרגל, אבא כבר מזמן
לא נוהג ואלילת המתכת היא שלו בלבד.

הוא מדליק את הפתיל שיתחיל את שרשרת מופע הזיקוקים.
הוא תכנן את הכל כבר הרבה מאוד זמן. איך החומרים יהיו מסודרים
להפקת הפיצוץ המרבי, ואת התזמון המדויק שבו יש להדליק את
הפתילים. הכל מוכן, הכל מושלם. הכל בשבילה.

בחדר (טוב, לא בדיוק חדר, יותר נכון תא) עגלגל, עם שולחן (טוב,
ליתר דיוק קופסת גפרורים) ישבו ארבעה מבכירי הדרג בקן.
"נתכנסנו כאן היום", פתח נמלה-זכר-שתיים, "כדי לדון בבעיה
חמורה ביותר".

המספריים הן אולי הדבר הכי שימושי שקיים. אפשר לעשות איתן
פעולות אינספור, מגזיזת ציפוריים, דרך הכנת קיפולי נייר וכלה
ברציחת המאהב של אישתך.

מה בסך הכל רציתי? להוציא קצת כסף. יצאתי מהמכונית, שלפתי את
הארנק והכנתי את כרטיס האשראי. הלכתי לכיוון הכספומט וראיתי
תור. אני שונא לעמוד בתור לכספומט. הכל לוקח יותר מידי זמן. יש
לי דברים לעשות, לעזאזל.

את פוקוס מצאתי בשכונה לפני כמה שנים. בניגוד לרוב הסיפורים
שמתחילים ככה, פוקוס לא היה חתול קטן, כחוש ומורעב. להפך.

לחץ, לחץ, לחץ.
שלומי ישב בכיסא הנהג, ולמרות שהיה מיזוג כאילו אין מחר, כאילו
החורף בכלל לא בפתח ואין שמונה עשר מעלות בחוץ, הוא הזיע כמו
מטורף.

דודה צילה עדיין מגישה את תפוחי האדמה החריפים, דוד שמואל
עדיין מתחפר בנוסטלגיה ומספר לאבא שלי בדיחות לא מצחיקות.
שניהם שיכורים, זה ברור.

המורה ממלמלת משהו על בסיס הקסדצימלי. אני לא מבין כלום, 101
שיעורים, כלומר 5, היא זיבלה את השכל על הבסיס הבינארי עד
שקלטתי משהו.

אבי: "ביום שישי בזבזתי שעה וחצי מהחיים שלי על סרט שנקרא נשים
ערומות"
איציק: "נשים ערומות?? אתה רציני?"
אבי: "זה ממש לא מה שאתה חושב, אחי, זו דרמה ישראלית משעממת
שבא להירדם, ואף אחת לא מתפשטת!"
איציק: "כן, בטח"

לקראת סוף המאה ה21, מדינת ישראל הייתה שרויה בבעיה חמורה, הלא
היא בעיית הפלשתינאים שהתחילו לתפוס מעצמם. ראש הממשלה, טל
פרדימן גרסא 2.00 החליט שנמאס לו מכל העניין והגלה את כל
הערבים בחזרה לארצות מולדתם, מה שנקרא מאוחר יותר, "זכות
ההחזרה". ארה"ב, ובראשנה ג'ו

המשפחה שלי אף פעם לא קיבלה את עניין האומנות יפה. אמא שלי,
כמו כל האמהות היהודיות, רצתה שאהיה רופא או עורך דין. אבא רצה
שאלך בעקבותיו ואהיה רואה חשבונות שמתחתן עם פולניות שרוצות
אותו רק בשביל הכסף.

מכירים את ההרגשה הזו, שאתם מסתובבים במקום הרבה זמן וכשאתם
מפסיקים העולם נראה נופל? התחושה די דומה אצל מי שקיבל תוספת
מוח. הרגשתי כמו החייזרים בסרט "הפלישה ממאדים" עם הראש הענק
והמוח עטוף בבועה של זכוכית.

החלטתי להיות נהג אוטובוסים חודש אחרי שעברתי טסט ראשון. הייתי
צריך את הכסף בשביל האוניברסיטה וזאת נראתה לי אחלה עבודה. חצי
שנה אחרי זה פרשתי מלימודי הביולוגיה, בטוח שניתוח צפרדעים הוא
לא בדיוק ייעודי בחיים.

תוכים יודעים להגיד הרבה יותר מסתם לחזור אחרי מה שאיזה בן
אנוש ביקש, אבל הם לא מודעים לזה. לפחות רובם.

ברגע שכלב נולד, הוא מלוקק על-ידי הוריו. ברגע שחתול נולד הוא
נדחף אל פטמות אימו. ברגע שבן אדם נולד הוא נרשם.

כמו משוגע שמסתגר בחדרו ומכריו אינם מבינים אותו, כמו "דוד
אבי" שמאז התאונה ההיא התחיל לדבר לעצמו, כך גם אני, מהרגע
שנחו ידיי על הגה הסקודה אוקטביה הכסופה של מורה הנהיגה שלי,
ידעתי שזה הולך להיות רומן ארוך, מורכב, מסובך וללא פשרות.

כדי להיות אנושי צריך שלושה דברים: אחת, להתנהג כמו אחד כזה.
שתיים, להראות כמו אחד כזה, ושלוש: להרגיש כמו אחד כזה. כמובן
שיש את כל הקטע של המוות, אבל לא בזה עסקינן, כי למות זו תכונה
שאף אחד לא רוצה לרכוש.