צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

כבר סיימת?", הוא שאל את השאלה הרטורית בחיוך עצוב.
"כן..." ענתה בעייפות. "יש לך אולי משהו חדש?"
"לא מאז אתמול יקירתי, לא..."
"טוב..." נאנחה "אני מניחה שאני אקח את זה..." והרימה את אחד
מהספרים הכבדים יותר שעמדו על הדלפק.

היא הבינה באותו רגע ידעה שהוא זה ששיתק אותה.
הוא התקרב אליה, נע בצעדים קטנים אך בטוחים, עד שהגיע לקצה
העריסה. כשהיה קרוב מספיק לפניה של מירב נפערו שפתיו שוב,
ובקול חלש אך ברור אמר שוב: "אל תלכי."

תמונות המשפחה שכל כך אהבה. לא נעלמו, לא נשברו... שלמות
לחלוטין. אך שונות... התמונות שראתה לא היו אותן תמונות - הן
היו מעוותות... כמעט אותו דבר, רק עצובות... עגומות. וכל תמונה
הייתה יותר נוראה ומחרידה מהשניה.

הגיהינום או לפחות הגיהינום שלי, הוא לא מקום לוהט ואינו מקום
רותח מלא בלהבות. לא מכשירי עינויים, לא שדים מחודדי קרניים
שמענים את הנשמות ולא גופות מזוויעות ומיוסרות בכל מקום. לא,
בגיהינום שלי אין שדים מחודדי קרניים או גופות מזוויעות.
בגיהינום שלי אין אף אחד

ואם אני מחליט שאני לא רוצה?
לא רוצה מה?
לא רוצה להתאבד?
מה זאת אומרת?
לא רוצה להתאבד, רוצה להמשיך לחיות.
לא הבנתי...

הם אמרו לי שאני אצליח בסופו של דבר. כל ההשקעה שלי תשתלם,
ואני אהיה מאושר בסופו של דבר. אנשים כמו הרצל הם אלו שבסופו
של דבר יהיו בבעית. אני אהיה מאושר. אני בטוח בזה...

לפתע, בלי שכלל ציפתה לזאת, זלגה דמעה בודדה על הלחי הלבנה
שלה, ואז עוד אחת, ועוד אחת. היא לא רצתה לבכות, סירבה לתת לו
לראות אותה ככה שוב, ובכל זאת, על אף שניסתה, לא הצליחה למנוע
מעצמה.
"המשכתי..." היא אמרה בקול סדוק וחלש, "...לא שכחתי".

"המושג שלכם לגביי גן עדן וגיהינום הוא מוטעה קצת..." אמר בקול
עדין, וכעת ורוניקה הסתכלה עליו מרותקת. "אין טוב מוחלט או רוע
מוחלט, אין עננים לבנים ומדרכות זהב או אש מעכלת, זה הכל שאלה
של איך אדם רואה את החיים שלו"

אני נזכר בילד הקטן, ג'וש. הוא היה בן 6, אהב את הכלב שלו, ואת
ההורים שלו, ונישק פעם אחת ילדה בשם לין על הלחי... במשך חצי
שעה הוא סיפר לי על החיים שלו, משתף אותי בכל פרט קטן שנראה לו
חשוב משום מה לספר.
הוא חייך חיוך מקסים לפני שקפץ מהחלון.

הוא יכל להרגיש את הייאוש, שעבר עטף אותו כשמיכה, מתהדק סביב
גופו ומתחיל לחנוק אותו. לחישות המלחמה של לבו הפכו בן רגע
לזעקות מחרישות שקראו לו להיכנע לכאב. עיניו שוב נסגרו בחוזקה,
ודמעות צורמות וחריפות החלו ממלאות את עיניו.
אבל משהו היה שונה...

באותו רגע נשמע רעש מהמטבח והדוכסית יצאה בסערה עם ביצה ענקית
בידה וקערת מי מלח בגדול המתאים. "עכשיו הביצה!" צעקה.
"ברכותיי דוכסית, היכן מצאת ביצה שכזו?"
"מאז ומתמיד היית טיפשה..." אמרה הדוכסית לעליסה והסתכלה אליה
בחיוך מרושע, "היכן את חושבת?"

...ככה הן ראו אותו, מכיוון שכך הוא הציג את עצמו. תמיד היה
אומר בצחוק את הדברים הלא נכונים - ומעולם לא הבין למה הן
כועסות עליו.

מסננת מילים. השיחה איתה היתה קרה. כך היא רצתה אותה. היובש
המלנכולי בקול שלה היה מרתיע כמעט את כל מי ששמע אותו...

"ומה עשית עם שאר הגוף?".
"מה זאת אומרת...? אכלתי אותו"

צויר על A4

עפרון רגיל ועפרון גרפיט על A4.

כל מיני עפרונות על A4

צויר בעפרון רגיל על A4.