צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

מה זה להיות שבעה? מי מדבר על שובע בכלל?

הולכת לה אפרוחית, בת שבע וחצי. נראית כמו בת 5. רזה דקת גוף.
תמימה כמו שרק אפרוחית יכולה להיות

"אין צורך בשום דבורים נוספים," אני אומרת בהתרגשות מאד גדולה.
"נמאס לי כבר שכל אחד בוחש לי בצלחת. למה את לא מתערבת לגבי
היחס של אמא אלי? למה לכולם יש מה לומר לי?"

הו, איזו הקלה, אני פוגשת בו שנית. הפעם הוא בחצר ביתו,
בקיבוץ. הוא יושב ליד השולחן. אני מצטרפת. אנחנו יודעים בדיוק
מה אנחנו רוצים. כן, שנינו רוצים.

הנה, אני הולכת לי בחושך. הדרך היפיפייה קיימת ונמצאת. אני
יודעת שיש עצי פרי. פרדס או עצי פרי אחרים. אני יודעת שהשביל
הוא אדמתי, ומשני צדדיו עצים. אני יכולה ממש לנשום את ריח
הכפר.
את השדות. את החוץ.
אבל אני לא רואה כלום. עיני פקוחות והכל חשוך.

עכשיו תשמע אתה אותי, דויד.
עכשיו, כשאין בינינו יחסי עובד מעביד, שנינו שווים, אני רוצה
לומר לך:
אתה צריך ללכת לרופא. אתה מדבר מהאף, אתה מגמגם, הקול שלך נבלע
עוד לפני שהוא יוצא לאוויר העולם. לך יש בעיה עם דיבור, וגם עם
זיכרון. אז תשמע ממני, ותלך לטפל...

ילדה קטנה שהלכה לאיבוד, עם שתי צמות קטנות, קשורות בסרט אדום.
היא מרימה ראשה, אפילו צמרות העצים מסתירים את אור השמש...
הולכת לה ילדה קטנה במעבה היער,
היא לבדה בעולם הגדול
ללא מגן ללא שומר,
השמיים נעלמו
הכוכבים כבו
השמש ישנה, נמה את שנתה.

הן היו שלוש.
אחת דתייה
השנייה שפנפנה רוסיה
השלישית ג'ינג'ונת
כבר לא בתולה

פתאום שמעתי במו אוזני:
ממש לא רוצה לשמוע אותך. לא רוצה לפתח איתך שום שיחה, שום קשר
ולא וויכוח. אין לנו כבר מזמן קשר, ולא רוצה.

ילדה קטנה עומדת בחוץ,
מבטה מופנה השמיימה.
לילה, והכל זוהר.
מרכבה צבעונית שטה לה
בלון נפוח צבעוני גם הוא
שט לו אחרי המרכבה

אני בחוץ. בורחת.
אבל אני יודעת שחלק ממני, הגוף שלי עדיין שם.
אני דואגת.
מה יהיה עם הגוף שלי?
מה, יחתכו ויקחו חלקים פנימיים?
מה יהיה?

שרינה, שרינה, קומי שרנה...
קומי...
תביאו לה מים...
מים, למי יש מים?
תרטיבו לה את המצח
שרינה, קומי, תפקחי עיניים...
שרינה...

נולה, חברתי לחיים ובת זוגי, ברצוני לומר לך: תהיי שמחה. טוב
לי. ואת, כבר מחכה לך בן זוג אחר. את יודעת, יש תור. ואצלך
עומדים בתור.

אני שואלת אותו מה יש לו לחפש אצלי.
בידיו אני רואה את המפתחות שאבדו לי.
עם שרוך לבן.
אני מבקשת שיחזיר לי את הכל.
תוך כדי שאלה אם לקח עוד משהו.
לא, הוא לקח.

לא, בשבילך לא מחכה כל הודעה.
הוא בלימודים, אמרה הפקידה.
ולמחרת נשמעת תשובה
את לא עמדת בתנאים

בחוץ הסמטה דוממת. אין איש ברחוב. המכוניות חונות דוממות. עץ
אחד שחק לו בצבעים של צהוב וירוק בהי, עומד מול האורן הגדול
ומתגרה בענפיו הערומים. שולח זרועות לאורן כאילו רוצה לגעת
בו...

יש לי מחרוזת עם שלושה תליונים. לפני שאני מעיפה אותה ממני,
אספר לך מהי המחרוזת.
יש לי מחרוזת המורכבת מחוט בלתי נראה. חוט שקוף ועליו תלויים
שלושה גושי אנרגיה.

גופי מרגיש אותך אהובי.
אני מרגישה אותך על ידי.
ללא כסות.
ללא בשר וגידים.
מרגישה אותך על-ידי,
את חום נוכחותך, את הרעננות הקורנת ממך.

בדיוק כמו התמונה ההיא.
את נמצאת במקום מבודד, חשוך.
אין כלום מסביב, וגם אם יש לא רואה.
את מאבדת את הצפון. תלושה מכל אחיזה.

הגעת הביתה, האוויר המשכר אופף אותי בבהירותו
השפה מחזירה אותי אלף שנים אחורה.
אני בבית
אז מה אם אינני מבינה כל מילה?

ערפל, צמר גפן בראשי.
אני במשרד וראשי עף החוצה.
בועת הזכוכית השקופה, ממשיכה לנוע

טרם טרם טרם

הוי, מי יתנני עוף
עוף על גחלים, עוף על האש
עוף מטוגן או מבושל,
מי יתנני עוף
צפור כנף קטנה
בתוספת תפוחי אדמה

כשחושבת עלייך הדמעות שוב זולגות,
אני נזכרת שוב בעינייך היפות.
מחכה כול יום שתחזרי,
למרות שזה בלתי אפשרי.
רוצה לדבר איתך עוד רגע אחד,
ולומר: "לנצח אותך לא אשכח

אני באמצע, מוקפת באור.
הם מקרינים עלי את אורם.
האנרגיה עוטפת, מיטיבה
מרגיעה.

את רואה את אמך עומדת לה שם,
על פסגת הר הצופים... אה... סליחה,
על פסגת הר הזבל.
היא עומדת זקופה,

למה הורדו עפעפייך?
מה ראית, שכה התנכרת?
את נחשבת לחזקה,
נחשבת להגונה.

שבי, ספרי אשר על לבך
ואני שופכת אשר על לבי
הלב מתרוקן מתחושות קשות
מתמלא בחדוות היצירה

צמרת העץ הירוקה עמו זיקוקי דינור על ראשי.
מגנה עלי ושומרת.
חופה ירוקה של ענפים על ראשי.
מנחמת ואוהבת

תוגת עולם מימך והלאה
שמחת חיים, על ראשך
אהבה, ובריאות והצלחה
יאפפו אותך לעולמים

נפל דבר.
מעבדות לחרות
מחושך לאור
מימין לשמאל

ואיך א. יקרה אוכל שלא להרגיש נבגדת
איך א.יקרה אספר על דברים נחמדים
כשבתוך משפחתי, אני זרה?

ישבה היא בדד
לסעודה אחרונה
סודה אותה הכינה
אמה החביבה.
אמא חביבה, אמא טובה
רק אל בכורתה
לא האירה פנים

זו תהיה סערה שחורה.
השמיים ישחירו,
הרעם יהדהד מקצה ארץ עד סופה
הברק יבריק, ויאיר את פני השמיים.
ואז גשם זלעפות יותך ארצה.
ישקה כל חלקה יבשה.

אתה מחזיק אצבעותיי, באצבעותיך.
אני מרגישה את שייכותנו זו לזה.
אך כשאתה מסביר דבר מה,
ואני מנסה לשלב את אצבעותינו,
אתה הודף כאילו זבוב הוא המפריע לך.

עיניה למלכודת אש ,
ממנה איש לא יוכל להיחלץ
ואני מולה,
הופכת לנמלה

אשה גדולה
מכסה פני נוף
צל גדול, ללא צבע
חוסם את החלון

גם אם אזוז ימינה או שמאלה...

זה תמיד קורה בחגים
בסופי שבוע כבר הוקהה העוקץ
הריקנות פושה בכל מקום
אם זה בבית, או ברחוב.
בכל מקום בו העיניים מסתכלות
שם הריקנות חוגגת
בעיקר בחגים...

חיל ורעדה יאחזוני
בנפול מכה על ראשי/נו
אך הטוב סופו לנצח
להביא איתו בשורות טובות

והשתיקה הרועמת הזו, היא שהופכת את הקערה על פיה. ומברור דברים
בצורה בוגרת וטבעית, הופכים הדברים למלחמת גושים.

נבחרי העם הולכים בסך
לייחל פניה של הנסיכה
חה...חה...חה...
המכשפה השלוש עשרה
לא הוזמנה
וגאוותה כה נפגעה.

הרגשתי לא ראויה. הרגשתי נעלבת. לא יוצלחת.
צד אחר אמר: אני לא מתפלא שלא התקבלת, והרי זה לא ממש פרוזה.
זה גם לא בדיוק שירים. זה אכן יותר חוויתי.

אתמול ויתרתי על החיים המופלאים.
ויתרתי.
אמרו לי לחיות סתם.
בסדר, אני מנסה לחיות סתם.

ויהי בימי מלוך מלכי המלכים, משה וסימונה
גם אם אלוהים היה מתקשר, היו מבקשים
"אנא השאר הודעתך, ואנו נתקשר אליך, ולא תמיד בהקדם..."

הולכת הביתה, דרך העירייה, פוגשת בגבר. הוא אדיב ונחמד.
מקשיב לצורך שלי למצוא עבודה. נראה לי כי הוא יכול לעזור. הוא
נכנס בין שורת האיקליפטוס לכיוון הפוך ממני, ובזה נגמר העניין.
מאוכזבת.

אנני שייכת למקום. אינני שייכת למשפחת האנשים העמלים. אני
הולכת לי במסדרון, אינני ידועת מה אני בעצם מחפשת פה. רואה את
בבואתי נשקפת בראי

אני רואה הקבלה בין מיקום הסרטן, למהות המחשבה.
היא לא רוצה לגעת בנושא, לא רוצה להתעמת עם רגשותיה.
כי הרי ברור שהסרטן תוקף את מי שיש לו חסימה מסויימת. כזו או
אחרת.
תוקף אנשים שלא פתרו בעיה כל שהיא בחייהם.
והרי כל המחלות הן כאלה.

דינה, לא יכול להיות שבגלל שאיזה רב אמר...
יש לך חיים משלך, התעמלות זה כמו פיקוח נפש.
מה אכפת לו שלא תתעמלי.
בכלל מה את שואלת...
איפה שיקול הדעת שלך?

מרגיזים אותי אותם רבנים שחדשות לבקרים
ממציאים פסקות הלכה חדשות.
מרגיזים אותי פירושיהם לכל אות ופסוק בתורה.
מרגיז אותי כי בשם אלוהים חיים הם מצרים דרכם
של צאן מרעיתם.

הנה א' יקרה,
הצלחתי לשחרר
דבר מה בלבי

כיוון שאני הרגשתי אלייך מאד קרובה, ממש אחות נשמה, לא במליצה,
אני -
איך לומר כדי שלא תצחקי עלי, או שלא תחשבי שאני נודניקית -
נפגעתי.
נפגעתי, לא מכך שאת עסוקה ואין לך זמן בשבילי. את זה אני
מבינה.

והרי אני באמת לא זרה. נתתי כסף לחתונות של ילדיך, לבריתות,
היינו יחד בחו"ל עם הבנות. היינו כמו אחיות בנשמה. טלפתיה. אבל
כנראה שכן, אני זרה. למרות חיוכייך ופתיחותך, את מסתכלת עלי
כזרה.

רוצה לומר לך: למה שלא תקשיבי לעצמך סוף, סוף?
הגוף אומר לך "די" בקול גדול...
הנשמה זועקת "הקשיבי לי".
מה עוד את צריכה כדי להקשיב לעצמך?

אני רוצה להיות מוקפת
בדברים שטוב לי איתם.
רוצה לזרוק חצי מהחפצים בבית.
בשביל זה אני צריכה מנוחה נפשית.

מה קרה לי, אתה שואל.
גם אני שואלת

מי את הנשמה שבאת לבקרני?

לא מרגישה את הגיל,
לא מרגישה את הגוף.
לא מרגישה דבר,
רק את הצביטות הנעלמות לאיטן.

ממתי אנחנו קרובות משפחה? ממתי אני אמורה לעזור לך?
מה בכלל את רוצה ממני?
תני לי לחיות את החיים שלי, ועזבי אותי מהסיפור המשפחתי שלך
שמי הוא כך, ושמך הוא כזה.
וזהו.
אני רגילה אלייך מפאת הקשר או ההכרות מאז ומתמיד, אבל בין זה
לזה המרחק הוא גדול.

חור בלב. הכל אפס שחור.
בדיוק כמו התמונה ההיא.
את נמצאת במקום מבודד, חשוך.
אין כלום מסביב, וגם אם יש לא רואה.
את מאבדת את הצפון. תלושה מכל אחיזה.
יש רק אור שקוף, תכלת לבן, שם באופק.
אבל הוא לא מהבהב אלייך.
ואת באפלה. הלכת לאיבוד.

פתאום נשמע באוויר:
"אם עוד פעם אחת תדברי אלי כך, אני פשוט אקום ואלך".
אימא מסתכלת ושואלת מה היא אמרה.

את משהו אחר. את יוצאת דופן, את תמיד צריכה להיות מיוחדת. את
לא יכולה להיות כמו כולם?
למה את צריכה להיות אחרת...?
זה מה שאני רגילה לשמוע...

אמא עם נשמה גדולה, שהייתה מניקה תינוקות של אמהות שלא היה להן
חלב אם משלהן לתת לתינוקן.
אז אמא של אווה, ביום הכפור הקדוש הזה באה אלי גם. היא יושבת
פה מרחפת מעל ראשי
למרות שאני הולכת לעשות היום מוסקה.

מאוגוסט לא התעניינת בה, אלא במקרה אחד.
שבו הודעת שלא תיקח אותה לחוג ריקודים.
ברחת מכך כמו מאש.

אבל אני, בבית אבי התגוררה אמי.
היא הייתה המשורר שלי.
משורר הדלות.
משוררת למצער. (מה זה בדיוק?)
היא זו שנתנה לי ביד רחבה את כל כאבי.
אני נחנקת, לבי דופק בחוזקה.
כל חושי נזעקים לעזרה.
הצילו.

כל שעה רק עלייך, אמא, חשבתי.
היא עשקה אותי, ניצלה אותי

בלילה את לא נותנת לי לישון. ביום את לא נותנת לי לנוח, כשאני
באה עייפה מהעבודה, כי יש בלגן ואת מתחצפת. אני לא יכולה לסבול
את ההתנהגות שלך. לא תהיה לך אימא בבית, תהיה לך שוטרת.

אך בורות לא חסרים
לפח הרבה נופלים
הכאב מגיח אחר-כך
כשהתמונה מתבהרת
ומהמוקד מתרחקת.

עד להיכן ידה של אמא יכולה להגיע?
כמה שחור יש לה בלב?
כמה רעל יש לה
והיא מוציאה הכל על הבת הבכורה.
הנה הבת הבכורה לא מקבלת,
לא רואה, לא שומעת.
שופכת אמא את אונה, לשווא.
אין מענה, אין התייסחות.
היא נשארת עם הרוש והלענה
ונחנקת.

אני רואה חוטים לבנים נמשכים מנוכחות לנוכחות.
מאדם לאדם במשפחה.
גם לי יש חוט. גם אצלי הוא לבן.
אבל הוא רופף.

ברקים, רעמים, הניצוצות חולפים באוויר, האוויר מלא חשמל. צריך
להסתתר. איפה מסתתרים? הלב נחמץ עוד יותר. מסכן אבא, למה היא
צועקת עליו. אני לא יכולה לומר משהו כי אז הניצוצות שוב יעופו
אליי. אבל בגללי אבא מקבל עכשיו את מנת יומו. שוב אני לא בסדר.

גם אמא אומרת.

עומדת לה נוכחות כבירה בחדר.
אי אפשר להתעלם ממנה.
היא מסיבית, כבדה, רצינית, בוחנת, יציבה.
משמעותית ביותר.