|
כאשר הדף האחרון של הספר הישן נגע בפני המים, האישה הייתה הרחק
מהחוף, מובילה את רמחה הנאמן אל הסוף. וכאשר המים אפפו את
ראשה, כל שהיא התחרטה עליו היה שהיא מעולם לא ראתה את הזריחה
מעל הרכס שבמזרח.
|
ידעתם שפעם היה מדען, שרצה לבדוק כמה זמן אחרי שראשך נערף אתה
ממשיך לחיות. אז הוא נשכב מתחת לגיליוטינה והחל למצמץ, בעוד
חברו הטוב יושב מולו עם שעון. הלהב ירד, ושלוש עשרה שניות לאחר
מכן הוא עוד מצמץ.
|
Sky of misery, seas of agony,
The enceinte died, her fetus still lives,
What life will he have, beyond those misty figs?
The life of an orphan, deprived of human love.
|
You are familiar with your demon,
And have no need for another,
You have come to rely on the known, on the dark and the
mists,
Are you afraid of the light?
|
Searching for truth,
Following tales,
But for no avail.
|
So come common people,
Sing with me more!
A revolution is coming, like it was before!
|
האם אני צודק, או טועה?
אולי שניהם.
האם אני יכול לבחור ולשנות?
אולי לא.
|
ארמונות בחול מוקמים, ונשטפים בגל הבא.
ילד צוחק, עולם נפלא.
|
כשהאורות כבים, הדלת נסגרת והעיניים נעצמות?
מה קורה כשהחשכה משתררת, ואין לאן לפנות?
|
בדרך ללא אור נשארתי.
סביבי נטף השחור.
כאור אחד הבליחו שניהם, אור טהור.
|
אני האיש בצללים, אני העוקב, המתגנב, אני הוא חסר השם.
אני חסר פרצוף, צורה ומראה.
חסר קול והכרה אני הולך ביניכם, בלתי נראה, אך לא זר.
|
עומד שם, מסתכל פנימה,
ואין שם כלום.
מחפש, נובר בריקנות,
ואין שם כלום.
|
חיים שלמים עוברים במבט,
הכוס מוטה, שחור הופך לצהוב, ללבן.
ולרגע קצר, מבעד לכוס רואים עולם.
|
נסוג חזרה לחושך, מתרחק מהאור.
מאור זעמו חסר הסיבה, חסר הצורה.
ותוהה, האם גם אני מסוגל להרע?
|
חלקים ממני נופלים, מגיעים לצללים,
ומי יראה אותם? מי יעז להביט?
|
ילדה תמה, ילדה תמימה,
אין רוע בעולם, אין כאב,
התמימות חזות הכל היא,
שלמות שלעולם מושגת.
|
והוא לא הרפה, הוא לא חיכה אף פעם,
לא כיבד אף איש.
והפעם בחר בצד השני, וגם היא נפלה,
ואף אחת מהן לא ראתה.
|
ערפילים מסתחררים סביבי,
מגלים רמז לנוף,
מקדש מנותץ, בית נטוש.
|
היא שוכבת, חסרת חיים על המיטה הלבנה.
ואני לידה, לוחש לה, מחזיק את ידה.
והיא, לא מגיבה.
|
שירי הישן מתנגן בליבי,
שוב ושוב, ללא שינוי,
לא מהותי.
|
חיוך מכשפות, בגד זרוק,
עשן מסתלסל.
|
הסמים כבר לא לוקחים אותך לעולמות אחרים, הם לא פותחים דלתות
חדשות ולא מגלים לך סודות. הם בסך הכל... משככים. וגם בני אדם
הם רק... משככים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"איבדתי את
הלשון, אז
התחלתי לכתוב
סיפורים. כשהיא
סוף-סוף צמחה
מחדש, כבר לא
יכולתי
להיגמל."
שמואל
איציקוביץ',
בהצהרה חושפנית
בספרו
האוטוביוגרפי
החמישי "הים
הכחול אינו
מתכופף לצלילי
הרוח הנשברת." |
|
