|
לפני מיליון שנים
שמתי את האהבה שלי
על הולד,
על אש נמוכה.
שלא תישרף,
שלא תרתח, ותעלה על גדותיה.
שלא תישפך על משטח קר,
ותיעלם באוויר.
|
ירח מוזר מאיר לי הלילה,
מאיר, מעירני משינה.
הוא יפה ומלא, מכוסה עננים,
ויש לו צורה מוזרה.
|
אם תחתוך
יותר עמוק
יותר חזק
|
אני תלויה, על קץ השיערה,
בין תהום חשוך לבין הארץ הטובה.
והנה אני מרגישה שעוד מעט אתנתק
ואפול אל הכלום, ובכאב אתרסק.
|
ליבי גאה אל הירח,
והתמלא באלף כוכבים,
נשא אותם אל חוף המבטחים,
שם קבר אותם בשריונות צבים מתים.
|
במתק שפתיים
ציירת בגופי
גאות
|
מדוע אין אתה רוצה לשמוע
את שצף מפלי שתיקתה
|
שתיקה מטהרת, שתיקה נקייה
עוברת בינינו כמו מגפה.
|
מסוף מרובע
אוסף אותי לתוכו,
וחדר מדרגות
מזמין אותי לסופו,
|
אם אנחנו השימלה שלך
וכל אשר נשאר לשמלה
הוא קמט על סדין
אז אנחנו הקמטים שלך
|
כשהשמש תזהיב על שערי
אשכח לרגע
מה אני
ומי אני
ואם בכלל
ורק אדע חום
ושלווה
תופסת יד ובחדווה
מדלגת
על פני עולם
שלא הוכתם,
עדיין תם
|
עיניי זרים לא יגעו.
ידיי זרים לא יפלשו.
שיניי זרים לא ינגסו.
לא אתן להם את הפיסות שקרעו.
|
אני יודעת
שהשנים אוכלות, נוגסות,
ואף אבנים לעיתים נמסות,
הלוא גם מגדל בבל נפל
ואין דבר.
|
עולם מתכסה דמים
והגלים
כמו
לא
סולחים
|
וכך נשכב,
אחרי שעשינו מלאכי שלג על האדמה
|
ידי נמשכות
אחרי
שובל בלתי נראה
של הוויה
|
אני רואה אותה
קומלת
יומיום נעלמת
בורחת
לאהובה משכבר הימים
ידייך לוחצות על עורה
מסדרות קמטים
כמצעי מיטה
|
ואל נא תפלוש;
אל נא תוציא...
מגלגלת ליבי
בין קרביי למוחי.
|
אין מלחמות קדושות.
אין מוות מהולל.
|
אין סיבה שתחזור לעוף
אם זה לא יהיה לעברי,
פעם אחרונה אני מוכנה
שתעוף לצידי.
|
זרוק אותי לתוך גת ביזנטית מהמאה ה-5 לספירה.
דרוך עליי במרץ,
רסק את ראשי על האבן הקרה,
שפשף אותי על פומפיה,
עד שדמי יזלוג לכל החריצים
ויזרום אל האדמה.
|
אני כבר לא נאבקת
רק שוכבת.
|
אך העשן נמוג, כי זה טבעו,
והוא זמני ובן חלוף.
|
דמי כבר החמיץ, נפשי מצחינה,
שוכבת במיטה הרכה כמו גוויה,
שקועה בהשלייה עצמית, תיאטרון לעניים,
והמחשבות שלי נקרשות בורידים.
|
כן, הגעת בצבעים של בזוקה,
והיית רך, ודביק, ומתוק
והכנסת אותי לבועה הקטנה
ומילאת פי, שוב, ברוק.
|
אני כבר לא מבחינה בצלקות הישנות,
אז למה שאבחין בחדשות?
|
אל תטיל עוד פצצה
אני לא יכולה
להתמודד עם כל-כך הרבה פגיעות.
|
געגועיי דועכים מאליהם.
עיניי עייפו מלדמוע אמת.
|
ביצעתי חטא נורא,
בביצועי שחיטה כשרה.
|
כסופת חולות
על פני אדמה.
הותרת שבורה
ובצורת - שממה.
|
זיכרונות הלבה הנשפכת
וחום אימים שורף
עד דעיכה
לא ישפיעו
עוד עלינו,
או על אותה
זריחה.
|
העולם התמלא חולות זהובים.
עליהם מוטלים ענקים.
מתכסים בצדפים.
וחולמים.
חלומות עצובים.
|
מה כל-כך מדהים בשקיעה הזו?
איזו מין הנאה סדיסטית אתה מקבל
מצפייה בשמש בעוד היא הולכת לעולם הבא,
|
ובדממת ליבנו החרישית
צחקנו ובכינו נצח,
ואז ברגע עייף אחד
פלטת מפיך רצח.
|
אם הייתי יכולה
לשטח את כל הכאב שלי על נייר
הייתי מקפלת אותו בתנועות מיומנות
למטוס, לא ציפור,
ושולחת לעברך.
|
ליבי שרף כל חלקה טובה,
ראשי מלא נסורת פלדה,
גופי אבד בשטח הפקר
ויפול על מוקש לכשחורי יזכר.
|
וראשי כשל מדוזה,
גרוני מתכסה נחשים,
רימות בביטני,
ואם רק אביט למטה
אראה
עש גוסס
שפג תוקפו.
|
תן לי לטייל עליך
בלילות עצובים,
ליפול על החול הקר,
|
התקע שבשקע תקוע, אין מוצא.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
מאז שהתחלתי
לכתוב על משגל
נסוג עם בעלי
כנף הפסיקו
לפרסם את
הסלוגנים שלי.
מוזרים כאן
בבמה...
אביה האיום שם
את האצבע
המאשימה על
הנקודה
הבעייתית. |
|
