|
אני מרגישה את הגוף שלי משותק, מנותק, אני לא יכולה לזוז, אני
לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ ממנו, אני מרגישה אשמה, אחראית על
התאונה שלו. פתאום דפיקה בדלת זאת עדי. היא נכנסת לחדר שלי
ואני רואה שהעיניים שלה אדומות ונפוחות מבכי.
|
ת'אמת, די קיוויתי לא לקום בבוקר, אבל קמתי, הכל תמיד חייב
לצאת ההיפך ממה שרוצים.
|
השמש לאט לאט נוגעת באופק, בים, נהפכת למין אליפסה כזאת כאילו
היא נמסה לתוך המים. השמיים בגוונים מדהימים: אדום, כתום,
צהוב, אפור, תכלת, כחול וכך הלאה... העננים מסביב מקבלים צבע
אפור כהה יותר מהשמיים והכל כל כך מושלם, כל כך רגוע, כל כך
מתאים וכל כך שקט.
|
פתאום זה קרה.
התעוררתי.
לאחר 3 חודשים, פתחתי את העיניים לראשונה.
נשמתי נשימה ארוכה, כל השרירים שלי כאבו, הרי לא השתמשתי בהם 3
חודשים.
|
אוף, כמה שאני שונאת לבכות, פשוט שונאת, לא שמישהו אוהב, אבל
זה פשוט מדכא אותי ואני לא מצליחה להתנער מזה.
|
אני שונאת אתכן.
שונאת איך שאתן אומרות לי מה לעשות.
שונאת איך שאתן חושבות שאתן מעל כולם אבל אתן בעצם מה זה לא.
|
סופסוף הגענו לארץ המובטחת ופה אנחנו חיים בפחדיחד.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הסרבר פנוי?
החלטה לא קשה-
אקפוץ לבקר בבמה
חדשה
שירת הברבור של
החרגול |
|
