צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

שני ילדים חמודים יצאו לשחק על החוף
האחד הביא כדור, השני לקח מקל.
שובבים האלה ותוך כדי משחק
האחד דחף את רעהו, סתם כך.

כן, אפשר לעזור לך?" אני שואלת במתק שפתיים.
"אל תגידי לי שאת לא מזהה אותי. אני זיהיתי אותך מיד, אפילו
שעברו כבר שלושים שנה לערך." לפחות אני יכולה למקם אותו על פני
הגלובוס. אחד מהבית, אבל עם תוספת של חו"ל בגלל המבטא האמריקאי
משהו.

אומרים על הסיפור הבא שהוא סיפור עם אתיופי. על כך אינני ערבה,
אבל דבר אחד אני יודעת בבטחה, את הסיפור שמעתי במו אוזניי
מחברה טובה.

אירועי הימים האחרונים היו מהירים מכדי לזכור את כולם, גם לא
חשה צורך יותר להחזיק את הכל בקופסת הזיכרון, הגיע הזמן לשחרר
את החבל חשבה, לתת לנהר לזרום בקצבו. לא רק ניתן תמיד לזרום עם
הזמן והלב. אז הגיע הזמן לוותר.

עם החלק של החופש אין לי בעיה מיוחדת, למרות שאם זה חופש
ארוך, אז זה בכל זאת מתחיל להיות בעייתי. לא תמיד אני יודעת מה
לעשות עם חופשים שנופלים עלי פתאום, במיוחד כשאני לא מוכנה.

נתן לי להמתין, כמו אז לפני שנים. עמדתי בתחנת האוטובוס והשמש
מכה בפני. אלמלא ידעתי שהוא עכשיו אוכל את עצמו מבפנים, סביר
להניח שהייתי נוטשת את מקום התצפית וחוזרת שמוטת כתפיים, לבדי,
הביתה. אך מכיוון שבתוך תוכי ידעתי שאיכפת לו, המשכתי לחכות

אז אני כמו חצי עם ישראל שלא יוצא לחופש, נוסע כל יום לעבודה
באוטו הדפוק שלי, טרנטה דה לוקס שנת 96. טוב, נוסע זו מילה
גדולה ולא מתאימה, כי אתם יודעים שהמדינה שלנו סתומה ופקוקה,
אז אני לא נוסע אלא זוחל. אבל מה לעשות, זה מה יש. עד שיבנו
לנו רכבת תחתית,

אין כל כך מה לעשות כאן אז אני יושב ומתבונן, לפנמים מציץ
למטה, מסכנים אלה שם. נלחמים, רבים, אוהבים, בוכים. כל כך
מצחיקים, אין להם מושג על החיים האמיתיים בשום כלום, אבל הם
עדיין מתכווצים ומבזבזים את כל הזמן שלהם על שטויות.

ובי כל כך הרבה ישויות
מתרוצצות, מתקוטטות,
עיתים הולכות מכות.

היא צלצלה אלי לעבודה בדיוק באמצע שאני עם חגית, ככה מדברים,
היא עושה לי עיניים והבושם שלה מהבוקר משתק לי את הנשימה.
רציתי לטרוק לה את הטלפון, אבל משהו בקול שלה אמר לי היזהר.

"אפילו מטבע של זהב הכינותי בשבילו, כמו שרצה." אני שומעת את
קולה במרחק. מטבע של זהב? שואלות עיני. מה עושה כאן מטבע של
זהב? הזכירה לי נשכחות. "זוכרת פעם שבאת וכולם היו? והוא נדנד
ונדנד? רצה לדעת אם כולנו יודעים מה צריך לעשות?

קשה לדעת בוודאות מה גרם לה להישאר שם, להתעטש כל בוקר, ולחייך
חיוך של לא כלום אל הקיר הלבן שממולה. אבל עבודתה הותירה לה
זמן לכמיהה למשהו נעלם, והחלל ששכן בבטנה התחתונה הלך וגדל.

עזבו
אני לבד אסתדר
מצוין,
אתם רואים
הנה יש כבר חיוך
חופשי על הבר.

לפני ששילחתי אותו להיכל, צחק צחוק צבאי קצר. אצלי התרופפה
לרגע האמונה למשמע צליל קולו הבוטח. הרמתי עליו קול וגם מגלב,
בעיקר כדי להרשים את הסרנים שבאו לקחתו. לא עלה בדעתי שיעברו
פחות מעשרים וארבע שעות לפני שכל ייגמר, בקול שאגות בעלי חיים
וזעקות אדם.

העיפה מבט סקרני, נדהמת מעצמתו של סנטר, בלורית מתנופפת בהירה,
צווארון פתוח ויד כבדה וחמה הנשענת על אדן החלון. עוד שנייה
והוא מסיט עיניו מהכביש לעברה. מפגש עיניים קצר וחיוך עולה על
שפתיו, כנראה גם על שפתיה.

ובדיוק בשבע ושתיים עשרה דחפתי אותו הביתה. הלכתי להחליף בגדים
"למשהו יותר נוח," וכשהדלת זמזמה צעקתי לו מחדר השינה, "תעשה
טובה תפתח חמודי."
"אחר כך נעמדתי בלאנזירה שחור דנטלים פומפונים ולחשתי, "אתה
בא?"

"בחור צעיר?" פתחה לי את הדלת במכנסיים קצרים וחולצת בטן קצרה
עוד יותר, "כנס, כנס בבקשה."

התמוגגתי. האמת, מאוד הופתעתי למצוא אחת כזו צעירה בפתח הבטן.
אני לא נתתי לה יותר מ.. טוב, לא חשוב העיקר שהיא באמת יפה,
אילו ראות מפותחות, ומה שיושב עליהן עוד יותר

כל דבר טוב הוא שניים:
ריאות, שדיים' רגליים.

מאבק של חיים ומוות
ריקוד אהבה
איריס בלובן נפגש
לשנייה קצרה
האחד קורבן

שעון החול אוזל
ניגר בין האצבעות

כאשר מניע נסתר
מחבל בי או ברעי
אני מרימה גבה
ושואלת
WHY

הבית ריק וסתור
אין אות או סימן
למשהו לא ברור.

האביב שוב מאחורי הכותל
מקושט ככלה לא תמימה.
שפע פרגים וחרציות, מלוא האופק.
יבול הדרים ותקווה.

אתה שוב בדרכים
משיל מאחוריך דמעה ואפר
יוצא לחופשי.

לא נפסיק ללכת
נעצום עיניים כשנבכה
ובבוקר נקום,
נלטף את האגו
ונצא

כל יום בין לבין
אני הולכת לפגוש באהוב.
לפעמים הוא מקדים
לפעמים מאחר
לרוב הוא כן.

אם ספינתך על חוף טובעת,
ויש לך תחושה שהמדינה גם כן.
אם אין במי לגעת,
אפילו לא להתחמם.

מציצה לפעמים
בהיחבא
מחפשת שיר
מחמם

כשהייתי קטנה הבטיחה לי אימא,
את תראי, כשתגדלי יהיה אחרת.
יהיה לך כל מה שלבך יחפוץ,
את תראי, עוד תהיי מאושרת.

אחרי התום
תגיע התפקחות והגיון שולט
את יום הדין ניבאו לנו רבים וטובים
ומה אם כולם טועים
ובסוף הרגש ינצח?

הפעם לא.
לא אלך אחריך.
שבעתי נדודים
סבאתי מרורים
גדשת את השאה

בקושי יכולה לתת לעצמי שם ומקום,
כלפי חוץ הכל כשורה.

תמיד נותרת בסוף
ברירה אחת ויחידה
להאמין בעצמי
או לא להאמין בכלל.

אישה משוחררת
משוררת
משחרת לפתחך

מקווה שאכזבתי,
לא חייכתי מספיק,
לבטח דיברתי המון.

אל תעמוד כמו עני בפתח,
אל תשנה כל שנייה דעתך.
רוצה כנס, הרגש כמו בבית

אלון עבות כבד שנים,
עומד ערירי וגלמוד מול ביתי,
מרשרש אלפי סיפורים.

אני שונאת שאומרים לי
"אמרתי לך."
אבל מה לעשות,
כל כך מתאים לי בכאן.

בוא נערוך אספה.
של אסופת האסופים
מקרוב ומרחוק יגיעו
הבודדים והגלמודים

אם אין אני לי
עף אחד לי
ואם לא אתך
עם מי,

יש ימים בהם
הכול נראה אחרת
הכחול אינו צהוב
והירוק טבול בתכלת

אומרים כי מחשבות של מוות
הן סימן לאריכות ימים.

חשקתי באש כולית
להשקמת האושר
אך לא מצאתיך
בין קפלי סדין

אש לא הייתה שם
גם אישה כבתה
תמהה

אני רואה את צלליתו המתרחקת
עצב רקום על כתפיים שפופות
גרירת רגלים מהדהדת
קרוב מכדי לבכות

אשליה ממוסגרת
מביטה מחלון
תפאורה כה מוכרת
גם החזון.

כמה טוב שאתה כאן
בודקת את עצמי
כמעט הכל נמצא עימי

היה יכול להיות גרוע.
זו את שהיית יכולה להיות שם מתחת.

לחש כחש ערפדים טובעים
בים של מלח ודמים
שלושה גמדים
ארבעה אריות
כמוהם אפילו את לא תוכלי להיות.

כל מה שאומר עתה,
עלול להתפרש לכאן ולכאן

לפעמים אני תוהה
על מה ולמה המהומה?
ולמה למשמע קולו אני נמסה

פרפרנית שחלפה
עוררה חשק
ונשכחה
עילה ועלמא

היום כבר
צריך מזל
בשביל לחיות
בשביל למות

בשלב מסוים,
כבר לא שומעים את תקתוק שעון העיתים.
גם לא רואים את חליפת המכתבים.

אצבעו מטיילת על פני
מלטפת לחיי ושפתיי
נאחזת בעוצמה בחזי השופע
מקרבת פה לפטמה זקורה

כמה מחבריי הטובים ביותר הם גברים
הייתי שמחה לו היו עוד...
מהסוג החכם והלא המתנשא,
מהסוג המבין והיודע,

חשקתי בך
ובלשונך הלחה
גם באביר
העומד בגבורה

לזכר אהבות
שקברת בעודן באיבן,
בביטחון עצמי נודף
תבוסת עשן.

איני יודעת מי הדג כאן ומי הדייג
אין ספק דגת אותי פעמיים,
בלילה אחד

לאדם אופטימי כמוני
דכדכת היא בעיטה מתחת לחגורה
תוקפת, לא מוזמנת
מעוררת שכחה

מעפר ואפר יצרתי אותך,
הוספתי חוכמה גם יצר.
ואתה הלכת ודפקת אותה,
והשלכת הכל מאחורי גווך
בגלל תפוח, אדמדם
ואישה.

לפעמים טוב לשקוע
בעצבות ומלנכוליה
אפילו לבכות פה ושם
ככה סתם לעולם.

אני מתבננת בה, ממרחק,
באישה האחרת.
לא יותר יפה,
לבטח לא יותר חכמה.

כל היום מזיזה ניירות
דוחה אנשים על הסף
קפה מתקרר ומסך מתערפל
אין לי שליטה במצב.

לא רוצה יותר
ולא יכולה יותר
אבל אין לי ברירה.

הגיע הזמן לארוז מזוודה
וללכת.
לסדר בית ושולחן,
לסגור מאחורי את הדלת.

הוא שאל
אוהבת?
עד כלות הנשמה.
אז מתי תבואי אלי לדירה?

מתבוננת בדמותך
המתרחקת מאחור,
איזו החמצה.

יש אהבה בלי חיים
ויש גם חיים בלי אהבה

שלום תמוה, קצת קצר
חמש מילים, שורה וקצת.
כנראה שאתה עסוק או ראשך מפוזר
ואני חיכיתי עד בוש
לשווא.

הייתי צריכה כבר להבין
ששתיקה אין פירושה מחשבה
לכל היותר לא היה לך מה לומר
ולא רצית להעמיד פנים
או הצגה או מצבה

האור כבה ונדלק
כל יום מחדש
לא מזהים זריחה
לא שקיעה.
שום דבר.

ואתה יכול להמתין
ולקוות לטוב
אנחנו כאן ממתינים
עד בוש...?

יהללך זר ולא, פיך.
מלכך פנכה שכמותך
יד מזדחלת הישר לאוצר
בעוד פיך עמוס בדברי תהילה.

עוד לפני שנאמר ויהי אור,
היה הכל שחור משחור.
אנשים משרכים דרכם באימה,
פוחדים מכל רחש ומכל מגע
רק העורב שאז עוד היה לבן,
מרחף גאה גבוה מעל כולם.

להפסיק את המאבק.
להפסיק את המרוץ המטורף נגד הזמן.
נגד קמטים וצלקות החיים,
נגד מילים ריקות,
וסקס מזדמן.

שלכת עמדה אז בארץ
ואני לא הבטתי אחור
ידעתי צריך ללכת
אולי יום אחד עוד אחזור.

מאז שאני זוכרת את עצמי,
אני סובלת מבעית התמכרות רצינית.
אני משערת שעברה בתורשת גנים
וגם באמצעות חינוך קפדני.

נותנים,
והיא מתרבה,
כמו שפנים ביום גשם.
לפחות השירים,
נוצצים אחר כך,

הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי קרה.

לעזאזל, אפילו לא הרגשתי איך התהפכה הקערה

באור ראשון יתייצבו בחמדה
כל הגדולים בוועדת החקירה:
שר בדימוס ושופט במיל,
נציגת הנשים,
ולאיזון
איש ציבור, די עשיר.

סינדרלה כבר לא גרה כאן יותר,
גם הדלעת נעלמה עם השוער.
המלך הוא ערום, זעקה הבתולה,
והשלג כיסה על הכל בתמיהה.

הגיע הזמן לגמור חשבון
לסגור מחברות,
ללכת לישון.

זיבה'לה יקרה
כבר זמן שלא ראינו
אותך במקומותינו

קח את זמנך בידך
חבקהו חיבוק מתמשך

לצאת לחופשה זה תמיד נהדר
רק אם תתגעגע אלי , כמובן
ותקפוץ לביקור מרחבי העולם
תגיש את הפרח ששמרת בצד

מילים מפוזרות כאן ושם.
בעלות משמעות כמובן
שמרחיבות את הדעת
ומדליקות את הנשמה.

עוד ירצו עוד,
יתגעגעו לשלווה
המדומה
יחפזו את דמותי
בתמונה.

לכבוד הבוקר החדש
טמנת לי מלכודת.
כמה שורות רכות,
בלי להכביר מילה.

ידו הייתה בדבר
איך לא
חסך ממני צער וטרחה
בעיקר עבודה קשה
ועכשיו אני אישה משוחררת

נוהג בקאדילאק מצוקמק בצבע כחול
בוהה בבוקר מול מסך מעורפל
ומצקצק בלשונך

ממזרח מגיחות
יחידות העילית של החום.
נושבות בכתום,
סביב גופך החסון.

את הצהוב גנבו לי צוררים
טלאי על טלאי כיסו השמש
וירח חרציות להתקומם

חיה במהירות האור
והכל אפשרי
מצפצפת על כל דבר שזז
וחוגגת את אנו באנו
בעולם פראי.

כשהתעוררתי
היה כבר ערב

לא צודק, אמרת
ככה לא מגיבים.
אני פשוט לא מבין את הצעירים

לא הייתי קוראת לזאת

לא זוכרת מתי צחקתי בפעם האחרונה.
צחוק צבאי קצר או ארוך מתגלגל,

שגרה רודפת שלווה מזויפת,
ובדידות מתיבשת על ענן.

הבוקר התלבט
לא ידע

לבכות לך
כגשם זלעפות

להיות או לא לחיות,
שאלה נהדרת
מזה דורות חוזרת על עצמה.
לחיות או לא להיות,
בין דגניה לכינרת

בעולם מוטרף
הגיון מתחבא מבויש.
לא זקוקים לו יותר
כשכאוס שולט
מחדש

כבר לילה
עוד מעט סוגרת חלון
מפשיטה את עור היום
הולכת ללבוש ת'חלום.

ליצני החצר אינם
אוהבים אנשים עצובים.
יעשו הכל,

כשהלכת
אמרת חוזר מיד

לנצח הוא זמן יקר ואכזר
כי אין לדעת מה ילד יום או מחר
אולי תימצא אהבה חדשה

לפחות הים עדיין כאן,
אבל ריח מלח נעלם.
וגם הצדפים

אהבה,
אני תמיד לפני או אחרי.

עד כמה אפשר לרדת,
הרי זו צלילה חסרת תכלית.
בוץ ומדמנה וחשכת תמיד.

אחרי מסע אהבה קצר
עולים ברקנים
מציפים ארץ
בדוקרנים כחלחלים

מאחורי כל גבר מצליח, עומדת אישה
כך אומרת האמונה, אולי התפלה.

אבל מאמי שלי יהיה
מה?
גיבור, אביר קשקשים
או ילדון
ואולי חתלתול מפונק ומנופח
שמשיר שערו בסלון

בעולם שרובו לא מיושב
נלחמים על פיסה קטנה
בבועה שחושבים שהיא מרכז

אהבה צריך
וגם קצת סבל לא יזיק.
דמיון מפותח ושמיש
וגם ריאות שנושמות,
לא אכחיש.

בחיפוש אחרי האושר
אפשר להגיע לכל מיני מקומות מוזרים,
להיתקע בין אתמול והיום,
להיטמע בתוך דפים נושרים.

אין כמו פיוס ומחילה
לעורר אשליה
עד העוולה הבאה
ואי מילוי הבטחה

חופרת מחילות
להטמין בתוכם חטאים
אך לא מוצאת כלום
הכיסים ריקים

ההון והאון שזורים ביחד,
כמו הבלונד עם התאים.

איזה טעם יש לאביב
בלי שקדיות פורחות
וטעם שפתיך,
ללא נשיקות?

כשאקום נעלמו המילים
גם צלילים יבשו, התייבשו
התביישו בין קורים.

היה לך יום קשה ?
מישהו העליב אותך
שלא בכוונה?

רק לא מיתה שלווה
בשדה הקרב
גם לא
במיטה רחבה
מעשי אהבה
מוקף ידידים
ואישה.

כל עוד אתה כאן
אני מסוחררת
לא חוששת
מפינה חשוכה וקימור.

יש עונדים אותן כל יום
תרגול רודף שגרה.
קשה להורידן
בהגיע עת קריעה.

בצלילות צלליתו מתבדרת ברוח
עיני מגששות בהינף ראש וצוואר
אך הוא כבר לא שם, היה ונעלם
תעתועי חזיון של שווא ששב

אוהבת כשמתגעגעים לגופי
מצמח תחושת חשיבות
סיבה לקום בבוקר
לשתות קפה ולחכות.

לא תמיד מבינה, את שמתחת למילים,
למרות שהשימוש נראה לעין כל פשוט.
יש שם כל כך הרבה אוצרות גנוזים,
גם חפירות עמוקות לא יצליחו לגלות..

אהבה תמיד עובר
עם סבל עב, יותר.
דמעה על לחי בלי ספק
אבל רק אחת להרשעה.

מתנה מיוחדת
הענקת לי היום
למרות שאין לי היום
יום הולדת

מעבירה אצבע לחה
על פטמה מזדקרת

נותנת,
רק למרבה במחיר.
ליפה ועשיר.
טוב, גם לרב בשנים,
אם ידע לבקש בנימוס
ללא כעס או אינוס

ואני לא רוצה להיות שם נוכחת
אסגור את הדלת ואגיף התריסים

ובלילה
זה טוב לך מה שאני עושה?
רוצה ליטוף
או נשיקה
עיסוי לגב או
תרגילי הרפייה?

כמו זונת רחוב
אני מחלקת פליירים בכל פינה
בואו לראות את נפלטותי
מערטלת כתף,
חולצת שד עטור פטמה

אמתין בסבלנות אין קץ,
אספור את השניות,
ואת הלמות הדופק.
אני אוהבת מתח, לפעמים
אבל לא כזה שעולה ומטפס על העצבים.

לעולם לא תשקר לי
ומילים שאינם ברפרטואר שלך
אל תמציא מחדש.

פתחו שערים ראשיכם
שפתיים עליונים ותחתונים
ויבוא מלך הכבוד.

כשהגיעה הסערה, הייתי מוכנה
עם גלגל הצלה וכמה חבלים
קרובה אליך ובכל זאת רחוקה
ליתר ביטחון גם לחצן מצוקה.

מה אני עדיין עושה כאן
מדוע אינני טובעת
או מרימה ידיים.

אז מה היה לנו היום.
שני רגשות, ארבעה משובים
כמה שאלות ללא מענה,
הרבה היסוסים.

כמו לידה,
זורעים בבטן הרכה.
סוחבים כמה ירחי לידה.
הצירים תמיד קשים ומפתיעים,

סר חיני בעיניי
והייתי כאחד האדם.
כרותת ענפים וגזע,
שורשי נגדעו כולם.

אפתח המכסה ואכנס,
אם תבקש יקירי.
הבאתי שמיכה
גם נר ריחני
שיהיה לך נעים
אלופי.

פעם בתולה טרם עזבה את ביתה
הייתה מחויבת לשעורי הדרכה
כיצד להצליח בבית בעלה

עדיין ציפור דרור
מעופפת בסביבה
מחפשת מסתור

חבל שאינו יודע
עובדה בסיסית מוזרה
אישה רואה דמעה

תסיר חכמה
תעוות שכחה

מעוצב האדם
מתוך גוש חימר
נוסיף לו קצת מים
נפזר מעל סוכר

אתה תושיט יד גרומה
לחמוס את האתמול בכנפיו
ואני אחייך
את המונה שלי

יום אחד בו אפגוש.
נשיר עיניים ומבט,
אשאל הולכים?
ואחסיר פעימה דקיקה

אני והפה הגדול שלי
פותחת לפעמים לרווחה
מספרת לעיתים קצת יותר מדי
משאירה אותך נבוכה.

קצר מדי
בשביל גייזר
אך כמוהו אכזר
נוותר על הטייזר
אם אינו מסוקר.

אחרי שרבים
מופיעים פתרונות
אפשר להתחבק,
או לשתוק שנים
לפרק את החבילה,
או להחזיק מעמד בגלל הילדים

פניך מכוסות צעיפי הרהורים
ואין לדעת מה קורה בפנים

פעם היה לי רווח
בין השיניים
וחיוך תמים
היום איני מזהה
אפילו את הפנים

על פיסת ניר קטנה
רשמתי רק מילה
והיא אמרה הכל
גם לי וגם לך.

הכי פשוט לשוחח עם עצמי
כי אני תמיד מסכימה
לא חשוב באיזה צד מרוחה החמאה

ואני לא מבינה,
בתחרות על ליבו של אבקן
מי זוכה במחזר המזוקן?

לא אוכל להיות צחורה
שדבקו בי הבלי ימים

אומרים טובה ציפור אחת ביד
משתיים על העץ ממול
והאסורה,

יש וציפורי ראש
באות לקנן
מטילות ביצים
עפות לסיביר
לא תמיד דואגות לצאצא.

ידו אינה רועדת אפילו לשניה,
אך עוקב בדריכות אחרי תנועת
נכנסים והשבים.
בעיני רנטגן מנסה לנחש
פנים ומטענים.

צלילים צלולים נשמעים ברמה
מי המנגן זאת לא אדע

לא תמיד הקווים מתחברים,
לעיתים נשארים חללים.

קין לפני שהרג את הבל
אדם לפני שאת חווה ידע
והעולם עדיין תוהו ובוהו

אומרים, כשנסגרת דלת,
נפתחת אחרת תחתיה
אבל שלי חורקות ציריה.

מסתתרת מאחורי וילון כהה
רעלה ארוכת תלתלים,
רואה ואינה נראית,
חוצה מחסום לא רשמי

השבר יתאחה בבוא הזמן,
זקוק לזמן והפנמה.

הערב היורד
מכסה על הכל
הציניות הקלילה
המחנק בגרון

המילים איבדו משמעות
הפכו לסימנים,
בין אם חזרו למקורות
או לשורשים.

חיפשתי אותך
בתוך ים של שיבולים נעים ברוח
במשך שעה ארוכה

תהפוכות וסימני שאלה,
אהבה או תשוקה מטפסים
בעיקשות חסרת השראה.

קל לבחור בשכחה
עוטפת כל ביד רכה
ולא נודע כי בא אל קרבה.

בדרך כלל ממלא את התפקיד הראשי סרן שמועתי,
שכבר זכה בתעודות הוקרה וצל"שים לרוב.
על שהחיה עובדות, הוסיף תבלינים מפולפלים,

לשנייה חשתי
את מגע גופך מערסל
הייתי משוכנעת שאתה שלי,
לשנייה,
העולם הסתחרר

המיית גלי הים
שעון הגלים
מרדים את חושיי
מלבין.

דמדומי שקיעה מתארכים
לשווא, מתחננים על נפשם.

שקרים קטנים ולבנים
מתבלים את החיים
לעיתים מחבלים.

צלליות על קיר
מרצדות באיטיות
מדהימה
טיפות מים משחקות
בערבוביה

אני התבלין והמעדן,
הדובדבן במרקם הקצפת
אני פעימת הלב שאחריה יופיע שבץ

כמו פרפראות מתוקות מיין.
הריח מעלה את סף התשוקה,
הטעם משפר ביצועי המיטה

כשאגלה
מי תוקע את הסכין בגב
אוכל אולי לעצום עיניים בבטחה

מעולם לא זכיתי בתואר אחותי
ואין כבר מישהו שיקרא לי בתי

כי תחנה כזו סופית, שנויה היא במחלוקת,
אך אין חולק על כך שהיא סופית מאוד.

כבר אמרו חזלינו ז"ל
סוד מחשבה במעשיה
רק התקשורת מפריעה.

רודמת יין רימונים
ונקטר אלים
משתוקקת לצאת
ולפרוץ הגבולות
של עוד ופחות ולהיות.

כאן אנל'א עושה כלום. לא אוכל, לא שותה, לא מזיין, טוב אין את
מי. אין עם מי אפילו להחליף מילה או לצעוק עליו. אני עם עצמי.
ועצמי עם אני. בתחילה היה שיגעון. קודם כל להסתלק... והמשטרה
שחיפשה אחרי בגלל איזו התפרצות לגן הילדים, שלא הייתה נכונה ,
כי זה לא הייתי

אחת לשנה שנתיים
מתייצב אצלי נחום לצהרים,
יושבים מחייכים, מחליפים רישומים,
מה שלומם הגברת, כמה גדלו הילדים.

באשמורת בוקר דפיקה בדלת.
אני קמה מבוהלת,
מי זה מאחורי דלתי מסתתר,
מה הוא רוצה ממני,

כמו בכל שנה
מתחיל באביב
מרוץ שדים כוחני
מי חושף יותר שחיתות
ומי גובר על מי

אין לי כל סיבה לתלונה
לא חסר לי מאומה
אני מלאה כרימון
רק הלב עדיין לא.

חיה ממספר למספר
פעם גדול
פעם קטן כעכבר

היה לי ביקור לילי
שרק הותיר עקבות.
תמהה אני ושואלת
מי זה יכול היה להיות?

יש המביאים פרחים,
או תכשיט רב-קראט
אחרים שוטפים ת'כלים
מגלים ת'סבון מחדש.

אישה זה נגיד אחד ()
ולפעמים האחד קצת כפוף כשעצוב (1)
פוגשת איש - נגיד הוא האפס (0)
מה יוצא ביחד?

עברתי בבר זה או אחר,
אך מה שראיתי אכזב עוד יותר.
אחת קירחת, שניה פיסחת,
אחת שלא יודעת לשאול,

כן, אני יודעת שמה שכתבתי כאן
נשמע כמו מהתלה גרועה.
אך חבריי, האמת היא שהתכוונתי
לכל אות ומילה.

אינני יודעת אם הכאב הוא אבי היצירה או היצירה היא זו שמעוררת
את הכאב. ייתכן מאוד שאני צריכה להפסיק לטייל בזמן קדימה
ואחורה, אחרת עלול להיות גורלי כגורלן.

אך מה זה?
התיק אכן מסודר כיאות
אך אין בו שום דבר בעל ערך,
אפילו לא שורה אחת של משמעות.

הוא אמר: "כל האמת ורק האמת
ושום דבר מלבדה."

חבל שאין גם מודעות כאלה:

בימי שובבות לחכמים בלבד ונזהרתם לנפשותכם

יש מה לראות

תפילה שלא תלויה בדבר

צילומי צבע