צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני מביט אל הרצפה ומנסה לעטות הבעה עצובה, אבל האמת שאני יותר
מרותק מהנמלים שנעות הלאה והלאה ומהמחשבה על חברותיהן הרימות
שהלילה יהיו שבעות מאד. אני טופח בחיבה על הגב שלה, ושוכח לכמה
רגעים כמה היא שונאת את טפיחות הנחמה האלה.

אתם יודעים, זה קורה בדרך כלל בלילה, כשהולכים לחדר האמבטיה
להשתין או לשטוף את הפנים, ולא שמים לב לחור ברצפה.

פעם הייתי משקיעה בעצמי."
"פעם הייתי בתולה."
"פעם לא הייתי מעשנת. פעם, לא הייתי שותה."
"פעם, פעם הייתי תמימה. פעם הייתי נאיבית כל כך."

פעם, כשהייתי מחייכת, היית מחייך חזרה.

בין סידקי המרצפות החשוכות מנצנצים שברי החלומות.

יהיה לך כובע קש גדול שקרוע בצדדים ויש בו חורים אין ספור
מסיגריות ותמיד תחייכי למוכר הפרחים ברחוב תוך כדי שאת מזמרת
איזה שיר ישראלי. יזהר אשדות או רמי פורטיס, ואולי אפילו גזוז.

תמיד היה לך ריח טוב של כביסה, זה מה שהכי אהבתי בך.

ויתרתי.

את הגניחות
הפורנוגרפיות
שלה
ניתן היה לשמוע עד הרצליה.

האמת? לא אדע לספר על עצמי
כשאגיע לשם.

הרי אמרתי לך שזה רעיון רע
לצאת מהרחם.

לא ניסיתי להשמע מתוחכמת
רק להשאר המינימליסטית שאני.

קלף דק נופל בתנועה יפה -
על קלף דק אחר
"זה יפה" אתה אומר
תוים לא מכוונים נזרקים לאוויר.

ואני - קטנה קטנה
בתוך בטן של פרה
נמחצת בין שתי קיבות רעבתניות ותוססות.

הו, איש הממתקים היקר,
התלווה לי כובע קסמיך?
שמעתי שהוא עושה נפלאות.

אודה כי דרכתי עליהן
רק בכדי להיות בטוחה.

בכלות הזמן
נשב את ואני על גג בניין
אי שם בתל אביב.

משפשפת מעיני העייפות
את קורי האתמול
רוח, בוא תיקח אותי
אצבע הגורל שוב מצביעה עלי וצוחק.

בחורף אני יכולה ללבוש אלפי צעיפים
הם יכסו את כולי עד שלא יראו דבר

אני מתיימרת אליך בלילה

והמים חמים מידי
קרים מידי
מקלפים ממני שכבות שכבות.

המוות מאחורי הפינה
את תמותי היום
אם לא מבחוץ
מבפנים

הכנסתי אצבע לגרון

"מבושם קלות, תודה".

העיניים הנוצצות שלי עלו רק עשרה שקלים.

האור תמיד יחזור בזוית בה הוא יפגע.

אין שמחה עילאית
או עצב תהומי
אין שחור או לבן.

היום בבוקר רציתי להתאבד.
בלי סיבה.
היום בצהריים רציתי להתאבד.

יש לי עקיצה
ממש ממש קטנה
על האצבע הרביעית מההתחלה
של הרגל.

אני אוהבת
לשרוט אותך.

האור כבה,
הקהל הלך,
הפנטזיה נופצה.

"חזק יותר!" ו -
לא אוכל לנשום

לפעמים אני כמעט ומתפתה
לעזוב את הידיים מהרצועה

משהו במבט -
סיפוק אדיר.

היינו משחקים
בחרבות מעץ.

חיבקת אותי ובכית
כי העשן נכנס לך לעיניים
וללב.

טלטלות החיים הותירו אותי
אותי אבל לא אני.

דניאל רוצה להיות הכי קטנה בעולם
אז היא גוזרת את השיער המקורזל שלה
היא יודעת, שרגליים אי אפשר לגזור.

עירומה
והקור צולף בך.

נמות כולנו
בתוך הרעש

וקולות מתוקים בקעו מפתח הניקוז,
יחד עם ריח בישול מלאכים ונוזל ירוק מבחיל.

מסדרת את חולצתי
מיישרת את חצאיתי
נושמת עמוק.
פי יבש.

כבר אין פה
פיות או שדונים.

בואי נשחק משחק
אני
אוהב
אותך.

אני מורכבת מ
ריבועים.

ורק אני לבד, מדמיינת את דמותך נוצרת מריח הבושם שכל כך אהבתי.

תולשת כמו עשבים שוטים
שערות דקות -
נושרות על הקרקע.

מאחורי הגב שלי יש
בחורה ערומה ו

בדל סיגריה חדש
נזרק אל הרחוב

שמלה שחורה זה מלנכולי מדי.
אני לא בנאדם דיכאוני.
אני דווקא די שמחה.

שניה אחר שניה אחר שניה, דקה, שעה. טיק טק - מזכיר השעון. כלום
לא זז.

מדי פעם היו נשמעות צרחות, ונעלמות, כלא היו. והשם שלי הדהד על
קירות בלתי נראים, "דורתי".

העיניים נפוחות, הפנים עייפות, עצובות וזקנות, חשוך פה בארון
שלי, חשוך וקר, זה מה שעושה אותו כל כך מזמין, כאילו קורא לי:
"בואי ילדתי, בחיקי תמיד יהיה לך מקום."

גלה לי מה קורה כשמתים.
אולי לא, השאר לי סוד.

אבל אני לא פסיכי, לא באמת. אני סתם, סתם אני. וזה אני, וזה לא
אומר שאני פסיכי. כי כולם פה קצת קוקואים.

אני שונאת אמבטיות. אני שונאת אמבטיות כי הן מזכירות לי את
עצמי.

הכל נראה הרבה יותר אמיתי בחמש שלושים ושבע בבוקר
אפילו אם אני מדמיינת את כל לכלוכי תיבת פנדורה יוצאים לי
מהארון

(שיעור אנגלית)