צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

החבר הכי טוב שלי מת במלחמה. הזיכרון טבע בבוץ שדה הקרב.
לא נשארו נקודות אחיזה במה שנקרא פעם זיכרון.

היא הייתה קשורה לכיסא בפינת החדר וייבבה, אני התהלכתי בחדר עם
הרובה ביד וסיפרתי לה את סיפור חיי, ההשפלה, הרמיסה, הכאב,
הדיכאון, השגעון...

עמדתי בשקט בצד ותיארתי לעצמי איך אני מרסקת לה את הראש על
הקיר. היא עמדה 2 מטר מולי ושוב נאמה לי על ההתנהגות שלי ואיך
אני צריכה ולא צריכה להתנהג.

התיישבתי במונית ונסענו. ישבתי מאחורה, הנהג שתק. הקשבתי
לסונטת הירח באוזניות. המשכנו לנסוע זמן מה בשתיקה ואז הסתכלתי
קצת על הדרך. הבנתי לפתע שאני כלל לא מכירה את האזור ואז ירדנו
לאיזו דרך צדדית חשוכה. שאלתי את הנהג איפה אנחנו והוא אמר שזו
רק דרך קיצור.

הוא ירכב על דרקון
הרוכב הראשון
על חיה כה קודרת
בעיניה אש בוערת

אני שוב נרדמת
בשיעור עם המ"מ
מתי כל זה
כבר יסתיים

יושבת משועממת
לא מתה, לא נושמת
העיניים נסגרות
בפנים נקודות שחורות

על לוח לבן
גרף ירוק, גרף שחור
ואני יושבת כאן
רוצה עיניי לסגור

הזדון בי מתפשט עם כל הזמן שעובר
על נשמתי ואישיותי הוא מתגבר וגובר

מסכנה
כה מעונה
עול גדול
עליה הכל

וזוהי הכליה וזהו האיש
וזהו הסיפור שסופר על הכביש
הייתה מכונית והיה הרמזור
וזה מה שקרה כשפתאום כבה האור:

הו, ורד שחור.
כהה כמו השחור.
אפל,
כמו הליל.

קיים המוות
בנקרות החיים
מחכה לרגע
שבשרי יהיה טעים

כל כך הרבה כאב
כל כך הרבה בדידות

הכי כיף לכתוב שירים,
כי אי אפשר לכתוב משהו אחר.

אני לא רואה המשך
למצב שבו אני
אם כל זה לא יתהפך
יתקצר יותר זמני

בשקט מפחיד
לשקוע לשאול
לסבול לתמיד
ודמי מבקש באש לטבול

בשקט, בדממה
אני חולקת מלחמה
בין הצד ההגיוני
לצד הרגשני

חיילים מתים בסתר
לא לבייש את כבוד המדינה
ולראשם אין טבעת הכתר
ולא תישאר אפילו תמונה

אפילה. מן שחור תהומי שמאיים לבלוע אותך.
אתה יושב מוקף אפילה דוממת ומעיקה, אתה מרגיש שאתה כל כך קטן
וחסר חשיבות.
ואז אתה פוקח את העיניים. האור פורץ ומסנוור אותך. אתה נופל
מסוחרר. אתה חוזר אל האפילה. היא אופפת אותך.

הוא שכב שם באפילה, כשחזרתי מטיול עם הכלב.

אתה לוקח את חתיכת הזכוכית ומעביר אותה בצורה חלקה ומהירה על
בשרך. טיפות הדם הראשונות מתפרצות על פני העור ומתגבשות לכתמי
דם גדולים על ידך. אתה מעביר עוד כמה פעמים את הזכוכית על היד.