|
היתה זו דלת מעץ, גדולה וכבדה
לידה פזורים עננים לבנים
ומה מאחוריה?
איש לספר לא ידע...
|
היא עמדה שם בצד עם הפנים אל הרוח,
בודדה כתמיד, בוהה בשמיים כבר לא מנסה לגעת,
אפילו לא להתקרב.
|
רק הכוכבים, ששם תמיד
היו תלויים
הבינו שמאחורי כל חיוך של הילדה,
שיושבת על האבן הגדולה
מסתתרת לה אותה דמעה,
שעל פניה, מעולם לא נראתה.
|
הפעם הוא נגלה
אולי הזמין אותי אליו
אל החלום המתעתע,
או אל היקיצה האמיתית
|
השמש במקומם עולה,
הבוקר היא חייכנית מתמיד
צובעת הרים של שקט
בגוונים של שמחה
|
ממלכות קסומות, כמו באגדות...
כשארים את המבט אל על, אבחין במקום ההוא.
הוא תמיד נמצא שם, מכוסה בעננים, משקיף על הכל...
|
התבוננות פנימית
לנוכח נוף חיצוני
החולף מנגד עיני
בנסיעה מהירה
אל החומה
הבונה
אותי
|
תהום עמוקה
שאין לה סוף
נפערת למול עיני
בצעד אחד נוסף-
|
עלים מתייבשים.
חיוכים נמתחים, נשברים..
|
ואף אחד לא נמצא כאן.
כולם נעלמו, נמוגו, התנדפו...
עכשיו זו רק אני
רק אני שמביטה לבד בפצעים הלא חבושים
ספק מגלידים ספק מדממים.
|
רציתי לצרוח
לצעוק אל הירח
אך נותרתי אילמת בחלל
כשלמולי כוכבי הגלקסיה ניצבים
|
אני מניחה ש... לכל אחד יש את הרגעים האלה,
שהוא נשבר בהם. נשבר לעצמו, מבפנים.
לא 'בום!' שמקים רעש גדול...
אלא מן 'קליק' קטן, אצלו בלב
|
ניסיתי לקום, אך רגליי הרגישו רכות לפתע.
מרוב בהלה, ניסיתי לדחוף את עצמי בעזרת ידיי.
אך נוכחתי להבין שאלו אינן ידיי.
|
ואני, שנהפכתי שברירית מתמיד,
שבויה בקסמן. כמו מכורה.
מביטה למעלה, אל הכוכבים,
מחפשת תשובה,
ונותנת להן להשטף החוצה. לזלוג מתוך עיניי.
|
לשנוא את הציפייה הענקית והגעגוע לתחושת 'בית' מוכרת ואהובה
שרק הולכת וגדלה.
לשנוא את האכזבה שבידיעה, וההדחקה, שהתחושה הזאת אבדה.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
פה זה המקום
להומור שחור
אחת שסקלו אותה |
|
