|
"אתה יודע," היא אומרת וממשיכה, "אני לא מאמינה בדו קיום", היא
מסיימת ומלטפת את ראשך, על שפתיה ניגר מעט דם ואתה מעביר אצבע
ארוכה אך לא חקרנית על תווי אורך פניה.
|
ההרהור הזה קצת מעצבן.
על המצח שלי יש סימני קלידים מהלילה הקודם כשנרדמתי על הפסנתר,
ועל לחיי חרוכים מיתרי כינור.
אני מחייכת בשתיקה נוכח לבך הפועם, נושכת את אצבעותיך בעדינות,
כדי שלא תרדם בשביעית.
|
בין גבעות של אבק ומים אני מוצאת את הדלת הקדמית
שנשברת נוכח כפות רגליי המגושמות, והנה אתה, עומד מאחוריה,
כמו שציפיתי, כפי שסיכמנו.
ובחדר ההוא היה רק כסא אחד.
|
הסימפטיה שבאה עם תקופה שהיא אינה שייכת לנו, מתגנבת אל הפינות
ומחייכת מרחוק.
|
אני עייפה, זאת עייפות מדברית; לחיי סמוקות בצבע ארגמן עז,
והעומק בעיניי מקרין על החול גוונים של אדמה, שמציירת שורות
שהופכות לשירים, שהופכים לגרגרי חול שמסתלסלים ברוח.
|
והכל מתחיל ונגמר במנות קטנות ומטופשות
והנה אתה ואני, שוכבים על הדשא עם קוביות קרח בפה, על המיטה
ובמקלחת ובשירותים ולצד הכביש
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
עשיתי חשבון
נפש. יצא לי
שלוש וחצי. מה
זה אומר?
התוהה. |
|
