|
עכשיו, אני, מכל האנשים, ראיתי את עצמי זה שהכי הבין אותה.
מוקפת בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אותה אבל אוהבת מישהו שלעולם
לא תזכה בו.
אני... אני רציתי אותה. היא... היא רצתה אותו. ולי... לי זה לא
היה אכפת כל עוד היא מאושרת.
|
כשהגעתי הביתה ופתחתי את הטלוויזיה, בכיתי, באלוהים בכיתי
כשראיתי את השם על המסך, את תמונת הפספורט. ולא בכיתי בשבילה,
גם לא בשבילו, בכיתי בשבילי.
|
בשבועות שאחרי היא הייתה איתו, 24 שעות איתו, ואני לא יכולתי
לעשות לגבי זה כלום.
הייתי רואה אותם בחצר לפעמים, על הדשא... היא הייתה יושבת לו
בן הרגליים והוא היה מחבק אותה נשען על העץ הגדול העתיק.
הם חיו בבועה, ואני בכלל לא קלטתי איך זה הגיע למצב כזה
|
ואותו לילה היא הייתה הכי יפה בעולם, כשהיא עמדה על גג מגדלי
עזריאלי בידיים פרושות, וכל אורות העיר שיקפו סביבה מעיין
הילה.
התלתלים השחורים הארוכים שלה עפו ברוח והעיניים החומות הראו לי
רק אומץ, אומץ בל ישוער.
והיא הייתה כל-כך יפה, מושלמת, בלי טיפת פחד.
|
היא הרימה ראשה וחייכה אלי, עיניה נוצצות מדמעות
"אוהב אותך אודרי" נגעתי לה בסנטר מנגב טיפה, דמעה, שלמות.
"אני אתגעגע..." לחשה, "אבל אזכור, תודה." אמרה ונשקה לי על
הלחי.
לא היה לי אפילו זמן להגיב, זמן לנוע לדבר לנשום.
והיא כבר הייתה למטה.
|
"אני רוצה להפסיק לפחד" אמרתי לו וחיבקתי אותו הכי חזק בעולם.
"ילדונת..." הוא תפס את הזרועות שלי שהיו כרוכות לו על העורף
וצעד צעד אחורה, מסתכל לי לתוך העיניים, מלטף לי בעדינות את
הפנים של כף היד. "הלוואי והיו לי הסברים בשבילך" הוא השפיל
מבט. הרגשתי את הכאב
|
לא ידעתי מה לעשות, איך להרגיע אותה, לא יכלתי להגיד לה שהמלאך
שלה לא אמיתי כי אז היא לא הייתה מדברת איתי יותר בחיים אבל גם
לא יכלתי להגיד לה שהוא אמיתי כי לא ממש האמנתי בזה.
"חבק אותי" היא לחשה לי.
|
And then she scream in my face
Tell me to leave, leave this place
Cause she is a supergirl
And supergirls just fly.
|
פעם אבא נתן לה סטירה, אבל היא מבינה אז היא לא בכתה
היא הסתכלה והלכה לחדרה וחשבה וישבה וכתבה היא סיפור
על ילדה שהיה לה הההכל- אבא ואמא ובית גדול, וחצר ופרחים והמון
בני דודים.
אבל כולם הלכו וגם היא לעולם לא תחזור, כי כאב לה והיא לא אוהב
כאב
זה צורב...
|
"תשמעי, נעמה, אני מצטער, פשוט את יודעת... אמרת להגיד באמת מה
אני חושב."
"ואם זה היה אחרת?"
"אם זה היה אחרת," הוא ליטף לי בעדינות את כף היד שהייתה מונחת
על השולחן, הביט לי בעיניים, גורם לי להפסיק לנשום, "אולי אפשר
גם ככה." הוא שינה פתאום כיוון והשפיל מבט
|
"אני מחפשת את שבי נראה לי הוא ברח עם שובה ונולה והם עושים את
זה בשלישיה או משהו כזה.
לא שאכפת לי במיוחד אני פשוט חייבת לדבר איתו כי הוא גנב לי
שטר של 500 יפה כזה"
|
אני והיא יושבות בבר, היא ואני, אין לנו 18 אבל בסדר,
אנחנו כוסיות עם מחשוף עמוק, הכל אפשרי.
שותות משקאות לבנים עם מבטא ארוטי
ודנות, איך לא... על המין הזכרי שהעניק לנו את צלעו לחיים.
בזמן שאני תוהה איך פספסתי הזדמנות לקשר אמיתי שוב ושוב
|
אני מסתכלת על דניאל ודניאל שותק. ככה הוא. אף פעם לא מוכן לתת
יחס ראוי כשאני גורמת לו להתעצבן, וגם זה... דבר דיי נדיר.
אז הוא יושב מולי, והריסים של העיניים כמעט מתחברים כשהוא
מצמצם את העיניים. ואני מדמיינת שיוצאת לו אש מהאוזניים ועשן
מהאף.
|
הוא ישב בספסל ממולי מחוץ לכיתה
הוא לא נכנס בכלל ואותי העיפו מהשיעור אז התיישבתי שם ממש מולו
והתחלתי לכתוב שיר, מרימה את העיניים כל פעם אליו וחושבת מה
הקטע שלו בכלל, לא הצלחתי להתרכז בשיר הנחתי את הבלוק כתיבה
והעט על הספסל, קמתי והתיישבתי לידו
|
קיצוץ, קיצצת וזהו, חצי שנה בדממה, תקופת השקט.
אבל לי יש כל-כך הרבה מה לומר לך, להסביר לך...
אז, כל שרציתי היה לתקן אותך
חשבתי שאתה מקולקל
לא הבנתי שבעצם זו הייתי אני...
|
האמת היא, שלא ממש יש לי מה לכתוב, אני חושבת על נמלים,
במקום הזה פה יש כל-כך הרבה, הן בונות קנים גדולים
בגובה הברושים ואוספות להן חלקי עצמות של חיות שקפצו מהשמיים.
חשבתי על זה פעם, אם מהשמיים אפשר בכלל לקפוץ,
בלי מסקנות מיותרות, הוחלט שכן.
|
הוא משכיב אותי על החול. מנסה לשאוף את כל הכוח בעולם. הריח
שלו מלכלך לי את הנשמה. הוא מעביר לי אצבע על הלחי... יד על
הצוואר ופותח את המעיל. היד שלו על החזה שלי לא מורגשת, אני רק
מביטה לו בעיניים. הדמעות מטביעות רגעים מוזרים בזיכרון
המשותף.
|
אני יושבת על הירח, דניאל, ומביטה בך, פרצוף של ילד,
נערון צעיר. וגוף של גבר עם ידיים גדולות חסונות
דניאל, הפס הזה שיוצא מהכתף אל הישבן, כשאני שוכבת חסרת בגדים
על הצד, הפס הזה מרגיש ערום, איפה מגעך שיגרום לו לצמרמורת של
תענוג.
|
'נמאס לי מפנטזיות' לחשתי לעצמי בראש וניערתי אותו!
"מה יש לך?" הוא צמצם את העיניים ועשה לי פרצוף כזה של-
'תשמעי... אני מבין שבאת מהירח והכל... אבל...'
"זאת אומרת..." התחמקתי, "שנמאס לי מהסרטים האלה."
"ושוב.. פרשי"
"נגיד, אתה יושב בבר..."
|
"את השיחה ההיא לא סיימנו." הוא אמר לי בראשון בבוקר.
"יודע למה לא?"
"לא..." למרות שהוא ידע.
"כי זה גדול עלי, כי אני פחדנית, כי אני בן אדם רע. וכי באמת
לא כדאי לך להתקרב אלי כי אנשים תמיד סובלים מזה בסוף."
|
היינו שם ועשינו את זה... וזה היה מדהים.
מערבולת ענקית של תחושות ורגשות שמעולם לא ידעתי, שמעולם לא
חשתי.
הרגשתי את ההתחברות איתו, כמו השלמה לגוף אחד בודד. רוחניות
מזויפת.
|
סקס זה באמת לא הכל בחיים, למדתי את זה מהר מאוד
קודם צריך אהבה, ואם זה בא בסדר ההפוך
משהו ממש ממש דפוק יהיה ביחסים האלה. ביחסים שלנו. שנדפקו.
מי היה מאמין שהזוג הבלתי אפשרי יקלע למשבר, יקלע למשבר רק
אחרי חצי שנה, ולא אחרי יומיים.
|
בזאת אני סוגרת את יומן המסע שלי- הילה טל דה שליט רחובות,
צוות 4 מחלקה 1 בפלוגה הגדולה בגדנ"ע- השבוע השלישי של
נובמבר 2001.
|
-כיתת קיץ מחנה מתא"ן 2002: אלכס, מרינה, שירן, מאשה, עומר,
מרווה, עידן, ליאור, מיכל, נעמה ונעמה, מרים, עדי, הדס,
ותום....
תודה לכם על זה שהייתם שם גם בלי ממש להיות, באחד מהשבועות הכי
קשים בחיים שלי.-
|
"עדי שחר
1981-1999
כי היא הייתה הכל וכלום
יהי זכרה ברוך"
|
ואז... קרה משהו...
היא אפילו לא זוכרת בדיוק מה, משהו שהיא כנראה החליטה בחיים לא
לזכור, משהו שפגע בה בפנים. ואז, הלב שלה, הלב שלה התפרק.
לא סתם נשבר או נסדק... אלה דברים שעוד אפשר לתקן. אבל הלב שלה
התפרק, התפרק וזהו. ככה הוא נשאר.
|
יום אחד מישהו דפק בדלת ובגלל שהייתי לבד פתחתי אני. אבל לא
ראיתי אף אחד אז חשבתי שזה שוב הבן המוגבל הזה של השכנים
שלי... איתי, ששוב משחק במחבואים עם עצמו.
עכשיו אני באה לסגור את הדלת ופתאום מישהו צועק לי ככה חלש:
"בואנה ילדונת לא מנומס לטרוק ככה לשבלולים.
|
"כן" היא שחררה ענן עשן מבוהל אל האוויר הקפוא.
זה היה קל מידי...
"אני לא באמת יודעת למה, אף אחד לא ממש יודע למה, לא ממש
בטוח..." היא גמגמה משפט לא ברור, מנסה לסדר אותו בסדר הכי
עקיפי שיש.
"רק כנות." זרקתי
"כן, נכון, אני זוכרת שאמרנו את זה פעם. את לא ממ
|
"כולם כבר מצאו אהבה..." היא משפילה מבט בייאוש. בתוך תוכה
מאחלת לכולם רק אושר.
בתוך תוכי אני מאחל לכולם אכזבה, רק שלא תהיה עצובה...
'גם לך יש אהבה!!!' האיש הקטן בתוך הראש שלי מפוצץ את
האוזניים, אבל אני שותק.
מפחד לפגוע בה במילים מקולקלות.
|
וכבר בלילה הודיעו שיש 15 הרוגים, וכבר בלילה הריצו את השמות.
נכון תמיד אמרת שזה נורא לשים פספורטים ככה לעיני העולם, גם כי
פספורט אף פעם לא יוצא יפה, וגם כי היה לך נורא אכפת מהמשפחות
וכמה זה מפריע להם.
את הפספורטים בפיגוע הזה הקלטתי...
|
פרפרים, פעם היו לי כמה בבטן ולפני שהם אפילו הספיקו לפרוש
כנפיים ולחיות את ה-24 השעות המסכנות שלהם...
הוא הגיע עם רובה צייד גדול וירה להם אחד אחד בראש.
מאז, לא אהבתי אותו יותר.
|
ישבתי על השביל, מחבקת את הרגליים קרוב קרוב לגוף, וביד אחת
שיחקתי עם החצץ שהיה מפוזר מסביבי.
היא כבר לא בכתה.
העיניים שלה היו כבויות, השמש כבר כמעט זרחה...
עברה שנה.
|
הרגשתי מזויפת, יושבת מול הבן אדם המקסים הזה, שאומר לי: "את
נראת ממש יפה הערב" ומחייך אלי חיוך מבויש כזה, לוקח אותי
לאיזה מסעדה בים, מביט לי בעיניים...
והקלסתרון של שגיא תקוע לי בראש, ואשכרה קלסתרון... כאילו הוא
אשם בדפיקות שלי.
|
כל מה שרציתי אותו רגע שהוא יצא מהמכונית שלו וינשק אותי.
ככה, באמצע הגשם. כמו פאקינג סרט אמריקאי.
אבל במקום זה הוא רק המשיך לנסוע ואני נשארתי על הספסל
מחוץ לבניין שלי. והגשם התמזג עם הדמעות.
|
"הילה מה יהיה?" הוא שואל
ואני לשם שינוי כבר לא יודעת לענות לו, לא יכולה להבטיח שהאושר
יגיע כי לא בטוחה יותר שהוא בכלל קיים.
וזה היה יכול להיות בסדר אם לא הייתי אומר כן ולא
"ולמה לא תקריב בשבילי את העולם?"
חיוך מתוק. מזבח אהבה.
|
יש עשן בצללים
בדפנות של השריר
הם משחקים לי על הכוח
הכוח לעמוד
מנגד למילים
|
בשביל הסימליות...
בגלל שכשאתה לא איתי אני מתגעגעת
וכשאתה לידי אני בוכה.
בגלל שכשאתה בתוכי אני רוצה לנשום
וכשאתה בחוץ אני רוצה להרגיש.
|
אנשי הגשם. הם רוקדים לי מחולות אדומים, נשרפים כמו באש
גהנום.
ואנשים גדולים יותר דורכים ומכבים אותם מפחד לשריפה
מפחד שהם ישרפו אותי וכל האמת תתפזר
|
כשיורד גשם
הכל נשטף
אבל הבורות השחורים שנותרים על הלחיים
חושפים בפנייך כמה הנפש פצועה,
אני שונאת להיות חשופה לאנשים חלשים.
|
צפירה שותקת, עולם שותק
שותק... ולא סולח.
חולצות לבנות עם סמל בית ספר
מראות על שגרה כה כואבת
על רגיל
על... עברנו גם את זה.
|
ומה יעזור לי השקט אם המילים עדיין יושבות
בערמות, אחת על השנייה ונשמעות בתוך תוכי
מתחברות למשפטים שאף פעם לא היה קיים הרצון לשמוע.
|
שבילים של גשם
במורד נשמה מקולקלת
טיהור מדומה לשמיים סגולים.
עצב זה משחק החיים
הפוכה בעולם ענקים
והשלג יוצר שכבה דקה של מהות.
|
זה מצחיק אותי לראות אנשי חסרי רגשות ברחוב ולדעת שנשבר להם
הלב...
ואני רוצה לחלום אותך, ולנשום אותך... ולשבור לך את הלב
והכי אני רוצה... אני רוצה לבכות.
|
וקב"ה וקב"ן ואני...
ואתה חושב שזה מוזר שיש גוונים לשקט
דבר כל-כך טהור, מלא כתמים.
אני מטפטפת לך את הפירוש...
|
ואני מצלמת אותך
ואתה פה ואתה לא
ואתה מזדקן
מזדקן לי אל מול העיניים
דיוקן עצמי שלי, שלך
|
העץ הזה סקסי
העץ הזה סקסי וזהו
מי יעז בכלל
לחלוק על דעתי.
|
עמודי תאורה
ועיניים תכולות בהירות
אני נזכרת באיך כולנו היינו חכמים יותר
דופקים עם כפיות קטנות
על דלתות רחמים.
בועות סבון לזכר שלדי מכוניות
שטבעו בצלילי
רחש העצים ממלא
חללים של ילדות.
|
אני...
מתלטפת במבט המלוכלך שלך
מתכרבלת בחיוך המתוק
מלקקת בשקט פצעים ישנים.
|
הסיגריה הייתה מונחת חצי על הרצפה חצי ביד שלה.
כמו צלובה. רק כאילו סובלת.
מלודיות מפוצצות אוזניים וריח העשן שכבר מזמן למדתי להכיר,
השתחררו אל חלל השמיים.
כל-כך הרבה שחור. חשבתי על אושר, ועל אחד שאמר לי בשיחה
בצהריים
שהוא קיים
|
שקט, כל-כך הרבה שקט ואני עוצמת עיניים וחושבת עליך, אבא,
מתחלחלת משהו מהמחשבה. כי האמת היא, שהחור הזה שיש לי בבטן,
הוא בגללך
ואני כל הזמן חושבת אם מילים היו פותרות את זה.
|
"הוא באמת אוהב אותך?" היא שואלת.
ואני עונה לה בשקט ש- "לא."
כי... הוא לא יכול, כי אותי אי אפשר לאהוב
כי היא מכירה אותי ואני מפלצת פחדנית.
פחדנית עם עיניים רושפות.
|
ואין אוויר בכלל, אין אוויר, אתה מבין?
וכמה תלתלים יוצאים לי מהקוקו ומטיילים לי על העורף... על הגב.
גורמים לי להשתגע.
ויש שיר כזה על כמה אתה אידיוט, כי אין לזה הגדרה אחרת...
|
פרצוף מודאג מעלי מושיט לי יד לקום, ובדרך ממלמל משהו
לחברה שלי שעומדת מעלי, אני יודעת שהוא כועס.
הוא מושיב אותי בקצה הבמה הקטנה ואומר שוב
ושוב הברות שאני לא מצליחה להבין, משהו על בחוץ
ואוויר.
|
"יום השואה 2003," אני אומרת בעשר ושתי דקות.
מתיישבת חזרה על רצפת המחששה ונותנת ביס בסוכרייה על מקל שיש
לי בפה.
כשאני עומדת, אני חושבת על זלזול, 'מותר או אסור סוכרייה בפה?'
אבל אז נשמע הצלצול של בית הספר, הוא מתקיף את הצפירה מכל
כיוון,
|
הכבוד שלך מונח בתוך ריבוע זכוכית קטן, כמו אלה של ה- 'איי לאב
יו' או המזלות, זה תלת-ממדי כשמסתכלים בזוית. נפלאות
הטכנולוגיה בלייב!
הלב שלך ממוגנט ללוח מתכת ישן, מתחתיו תמונות שמזמן פג תוקפן
או אולי פג תוקפו...
החיוך שלך מעולם לא היה כל-כך אמיתי, כמו העצב
|
ואולי זה כמו שאיזה חברה שלי אומרת והם כולם שם שקרנים
עם מניע נסתר. עם אונס בפגישה שלישית בידיעה קטנה
בפינה של חדשות היום באיזה אתר.
ואולי אני בעצם טועה וכלום לא יקרה חוץ מאושר
ושמרחקים ניתנים לקיצור ושאם באמת רוצים הכל אפשרי.
|
עצוב הא? שלא שאלנו... תראו לאן הגענו
ובטח שגדלנו, מז'תומרת בכלל? אנחנו הרי הדור המנצח
דור השלום שמעולם לא בא
אחרי ילדי הנרות... הגיעו ילדי הדמעות
ילדים קטנים עם עיניים גדולות, שראו... ראו כבר הכל. עתיד
המדינה...
|
היום ראיתי אותך. ונעלמת לי.
היום ראיתי אותך... וזהו בערך, היית שם, באותו ספייס שאני
הייתי ואחרי זה הלכת.
והספייס? לא נשאר כזה ריק. מי יודע אולי אפילו בלי ששמתי לב
הוא היה מלא.
|
פעם השמיים היו צבועים בסגול, כבר חודשים החללים בראש שלי
אפורים ומנוקדים בכחול דהוי...
ככה זה כשהשמיים חולים, או שזה בעצם הלב...
הנחלים השקטים של היקום יוצרים שבילים שלא ניתנים לריפוי
בקארמה שלי.
אני רואה הכל הפוך!
|
"קחי את הניאונים לתיקון" היא אומרת לי בטלפון
ואני רק שואלת אותה אם ניאונים יצילו אותנו.
היא לא ממש עוקבת, נותנת לי רשימת דברים שצריך לקנות ולעשות.
להוריד מהבוידם את המסכות וטלפון לא אלחוטי
ולקנות בטריות לכל הפנסים, ולרדיו. לקנות הרבה מים ודיו שחור
|
אחרי שאני מסיימת את השיחה איתך
אני, משליכה את השפורפרת הצידה
ועוצמת עיניים, פוקחת, דמעות קטנות מטפטפות לצדדים.
הן בורחות ממני.
אני שונאת את ההרגשה של משהו שאוכל אותך
מבפנים. אני שונאת חוסר אופטימיות.
|
היא מתגעגעת אליו, היא אפילו לא מבינה למה
פשוט מתגעגעת, נורא מתגעגעת... אפילו מאוד.
וזה כל כך עצוב לה שהיא משתגעת
משתגעת מגעגועים.
|
דניאל. כשהכל טובע, על הקצף גולשות גוויות חסרות
גוון, רק געגוע. הוא מכסה אותן בקליפה הבהירה-שקופה
שלו וממלא לי את העיניים בברכות קטנות
של חוסר ברירה ממשי.
|
שלמות היא דבר משתנה וזמני. מאוד בעיניי המתבונן. נורא פיוטי
ושקרי. אבל הם אומרים שלי שאיכשהו... שנראה להם.. שזה הכי
טוב...
|
ואתה חושב על כדורים, על זה שהכדור נח במגרש שלך ואתה לא יודע
לאן לזרוק אותו, או אולי להשאיר אותו עוד כמה רגעים אצלך, או
מה לעזאזל המהלך הבא שלך. היא מחכה למהלך הבא שלך, כל הנסיכים
שלה, המלכים שלה, הפרשים...
|
כשירד גשם היא תפסיק לבכות
אחרי הכל היא תגיד - השמיים בוכים במקומי.
אז היא תקום מהמיטה ותתלבש בשמלת הקטיפה השחורה ובמגפיים
השחורות הגבוהות ותשים על עצמה את מעיל הפרווה השחור שהורישה
לה איזה דודה טחונה ממיאמי.
|
אחד משיאי הטרוף שלי כלל גבר שמצמיד אותי לקיר ויורד על
הברכיים, מחבק אותי ובוכה... אז, ידעתי כמה אהבה כואבת.
אז ידעתי, שכל ההבטחות בעולם שוות לתחת וכל השנאה המצטברת ירדה
לביוב ונשאר רק כאב מזוכך ועצוב. נשאר רק הרגע הקפוא הזה, קפוא
בזיכרון.
|
מטאפורות עם צל חיוור עומדות להן,
בודדות,
על סף היאוש, זה הכי הגיוני בעולם.
הסרטים,
סרטי האימה שלמדנו בכפיים ריקות לבנות וליצור
ולפורר...
את עצמנו.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
הו טירוף נפלא!
כלבלבך אני -
קחני לטיול!
בוליביה ברגע של
משבר. |
|
