|
נשכב על הבד הצבעוני, המבולגן, המבולבל, פורש את ידיי ונמרח
בצבע הטרי.
הריח המשכר של הצבע חודר אל אפי וממלא אותי.
אני מתפלש בביצה שיצרתי לעצמי...
|
האם יש אנשים רעים בעולם?
כמה עולה האושר?
למה היא לא רוצה אותי?
|
לדמם לאט
לחבוק את השמיים תחתי
להגן על עצמי מעצמי
|
הגיעה השעה.
התכנסנו כאן היום,
לכבודי.
|
אני זוכר ימים
או יותר נכון לילות
|
יום נפלא הוא זה,
בדיוק היום שהיה נחוץ לי
|
רגשותיי אלייך
גוברים עליי
פורצים את גופי החוצה...
|
גבך חושף צלקותיו
וצועק אלי
הייה עדין...
|
מלטף את ידך, אני שואל איך ישנת.
|
עוד פעם ט"ו בשבט.
ראית מזה?
איך הקור משיג אותנו שוב ושוב.
|
תראו לאן אנחנו הולכים. לאן הרכבת מובילה, איפה נגמרת המסילה.
במיוחד בימים הנוראים האלה. למה, כשקשה, זה מוציא ממך את האמת.
|
סיימתי לקרוא את "מיכאל שלי" של עמוס עוז.
הספר מחייך אליי ושותק, כאילו שום תשובה לא ביקשתי.
והעולם נראה נפלא.
אני מלטף במבטי את העוברים והשבים מולי ברחוב, מחייך
למצחיקותם.
מוזר העולם בעיני.
מוזר ונפלא.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ידעתם שבגימטריה
אני שווה "מלך
לוב"?
פה גדול מחפש
משמעות |
|
