|
פוקח את עיניי, והנה חדר גדול, חשוך וחנוק, שנסגר לפני תקופה
ארוכה.
החלונות הסגורים מונעים אף מהאוויר להיכנס.
דלתות רבות נמצאות כאן בשטח הזה, אך נדמה שגם הן נעולות.
האבק הספיק להאפיר כל צבע מחמם.
|
ישנו עץ אחד. עץ אחד מתוך יער של עצים.
העץ הזה כרות ועירום, כמעט ולא נראה אל מול משפחתו התמירה.
ליטרים רבים של חיים זרמו באותו העץ.
רבים העלים היפים שהיו לו. לימים היה העץ המרשים והגבוה מכולם.
|
האם לעולם געגועים? געגועים הם אבנים. אבני דרכו של האבוד.
תקווה היא האיחוד של התועים לחוד בחיפוש נואש אחר עידוד.
הייתה ונשארה מושא ליבם של הטועים והנוטים לתהות.
אלה שנוטעים ומצפים לקצור.
|
הנה המחסום.
האם אוכל לעבור דרכו שוב?
אני חולה אנוש... אני לא מרגיש את גופי.
|
כבר שנים שלא ידעתי שלווה.
כאילו זורקים אותך לבור ללא תחתית. תמיד נופלים למטה. ועוד
לפני שמתים מרעב, מתים מכעס.
אולי ככה הם החיים לא? לפני שנמות מזקנה, התסכול יהרוג אותנו.
|
בזמן שאתה קורא את השורות האלה, נולד מישהו בעולם.
ולצערי גם מישהו מת ממש עכשיו. וגם מישהו פוחד, ומישהו צוחק,
מישהו רץ, ומישהו יושב. מישהו מחרבן, מישהו אוכל, מישהו אוהב,
מישהו שונא, מישהו יוצר, מישהו הורס.
|
כבר חסר הערכה לדבר שישנו
וכשאובד, מבכה על שאינו
אם היה לו את השכל להבין
והתמימות להאמין
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
לכל מי ששולח לי
מיילים. קודם
תשלחו קורות
חיים ואז נקבע
ראיונות עבודה
פולני בסטרט אפ
מאד עסוק |
|
