|
"חיכית", הוא אמר ברכות, "חשבתי שכבר תלכי". הוא חייך אליה,
והיא חייכה אליו בחזרה, חיוך חמים. הסצינה הייתה כל כך
מושלמת... שניהם עומדים ביחד על החוף, מול השקיעה, קולות הטבע
הרכים והנעימים מקיפים אותם. אבל כשאיילת הביטה בפניו, היא
הבחינה במשהו מוזר. משהו ששב
|
כך, כיום, לצד התמונות לזכרם של ארבעת הכלבים האהובים והבית
הישן, תלוי רובה מפוחם ופרוות זאבים מלוכלכות בדם. ניתן היה
לחשוב שהאיכר, שכל כך ידע צער וכאב בעברו, לא יקפח גם הוא חיים
תמימים, כשם שעשו ליקרים לו.
|
איפה את היום
אני שואלת את עצמי
אבל לא יכולה לדעת.
הראש מתבלגן,
מתמלא ערפל מסתורי
ואיך אני אמורה להוציא הכל?
איך אני אמורה לפתור
את מסתורי העולם?
|
אל תתאבל עליי,
אל תתאבל...
|
אהבתי אותך. באמת שאהבתי.
פשוט שאותו, אהבתי יותר.
|
אהבתי אותך. באמת שאהבתי
פשוט שאותו, אהבתי יותר
|
הוא לא למד לשנוא,
לא למד לבכות,
לא למד לחיות,
ולא למד לאהוב.
|
אז באת והתיישבת לידי
על החוט הדק שלי, מעשה ידיך
אבל החוט שלי
לא יכול להחזיק את שנינו
|
ריח הפרחים הצבעוניים
מאחורי קיר.
זוהר השמיים הכחולים
מאחורי חומה.
|
למה דווקא אני צריכה להתאהב
בילד של זכוכית?
|
אני כמו כוכב,
כוכב קטן בשמי האינסוף.
|
אני כמו כוכב,
כוכב קטן בשמי האינסוף.
|
אני רוצה לנשום בבטחה
בידיעה שיש המשך,
יש מקום טוב ללכת אליו
אחרי החיים האומללים האלה.
|
אתה מרשה לי
להסתכל פנימה
אל תוך ליבי?
|
בליל קר, בבית אפל
יושבת לה נערה ובוכה
בליל קר, בבית אפל
ממררת בבכי שחור
|
רוצה שהיא תגיע,
רוצה שהיא תבוא
ותתפוס אותי בתשוקה שלה.
|
מי אני?
מי אני בעצם?
אני אדם, מיני רבים,
שרק רוצה להתאהב.
|
מלחמה של רגשות קורעת את הלב,
כדורים קטנים של צער מפלחים את הגוף.
חיצי פחד מרעילים את הדם,
הארס שלהם מפעפע בגוף,
חודר, ומכאיב...
|
קרב של רגשות קורע אותי מבפנים
כדורים של פחד, צער וכאב,
מחוררים את הלב.
|
צלליתך בחושך תשקע
כשאש תלחך את ליבי
הדיך ייעלמו ממיטתי הרכה
האור ידעך בביתי
|
עומק הים בחורף קר
תחת שמיים זרועי כוכבים
ישקיעני תחת כנפו
יאמצני אל חיקו
|
חבל, חבל שעזבת.
חשבתי שיש ביננו,
משהו יפה.
משהו מיוחד.
|
עננים עשויים מרעל השיממון
מתערבלים וגועשים בתוך התודעה
מרחיפים את הנפש בחלל בלתי-נגמר
|
צלקת מבריקה בלובן שחור
עוד בוהקת בתוך ראשי
לוחכת את תוך נפשי
|
לא רוצה לדבר לתוך שפופרת
ולשמוע אותך מהקצה השני.
רוצה אותך איתי,
רוצה אותך פה לידי.
|
עננים צבעוניים סמיכים ממלאים
חלל אפור ושומם. חלל חלול.
שומרים על השפיות שלנו.
האמנם?
|
מנגינה דקה בראשה מתנגנת
צבעים רכים את ליבה עוטפים
בגדייה את גופה המושלם כורכים
ועיניה צלולות כאורות כוכבים
המנגינה מתערבת בצלילים תלושים
העיניים נכבות ומתמלאות עשן
מעבר לפניני מראה הבורקים
מסתתר כוח אפל ונסתר
|
אין בודד יותר מלאהוב מישהו שלא קיים. כל דבר שתעשה, כמה
שתיראה מאושר, יהיה חסר לך משהו. יהיה לך בור ענק בלב, חלל,
שאתה לא יודע מה לעשות כדי למלא אותו. והבור ילך ויגדל עם
הזמן, והכאב רק יתעצם ויחדור עמוק יותר לתוך הנשמה. ובכל רגע,
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל
|
חבל, חבל שיש אנשים שבמקום להתמודד עם המציאות, במקום להודות
בטעויות ולנסות לתקן אותן, יוצרים סביב עצמם חומה שהופכת את
עולמם לכאילו מתוק. כל כך מתוק, שאני מקבלת בחילה. חבל.
|
"אמא", יללה דורין, מביטה על אימה שהייתה מוטלת על הרצפה,
דוממת. "אמא?!" דמעות החלו לבצבץ בעיניה של דורין. היא התיישבה
על הרצפה וניסתה להעיר אותה, ללא הצלחה. "אמא!!! אמא'לה!"
דורין מיררה בבכי.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
