|
חיכיתי ללירון, קבענו איתה שתבוא אלי אחר הצהרים.
שמעתי צלצול, זו הייתה לירון. כבר חשבתי שהיא מתכוונת לבטל את
הפגישה שלנו, אבל היא התקשרה בדיוק מהסיבה ההפוכה.....
|
אנחנו, הכלבים יותר מיוחדים מהאנשים, בכל מקרה לדעתי.
לנו, יש את היכולת להבין אתכם, את האנשים, ואת עצמנו, הכלבים.
לכם, אין אפשרות זו. אתם אטומים, הייתי אומר אפילו טיפשים.
אתם מבינים רק את עצמכם.
|
עולם עם שלום,
עולם עם אחווה,
עולם בו יש אהבה,
והיא לא נכזבת,
ולא חד צדדית.
|
כולם אוטמים חדרים,
ואתה אוטם את עצמך
|
תכנסו לשיר עצמו (אין טיזר)
|
"אני,
אמשיך ללמוד באותו הבית ספר,
לא אשכח אותך.
אמשיך לחשוב עליך,
לדמיין את פניך,
ולהיות עצובה."
|
כשאני חושבת עליך,
אני לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה
|
אני על סף בכי,
אבל מחזיקה את הדמעות.
חזק חזק,
בשיא הכוח,
כדי שלא יגלשו,
כדי שלא יצאו,
כדי לא יראו אותי ככה.
|
אילו לא אחרה בדקה,
היא הייתה מספיקה.
אילו לא איחרה בדקה,
אולי הדברים היו שונים,
אולי זה היה נמנע
|
נעצרת בפתח,
רואה את השחור,
את החושך,
מרגישה שאני אבלע.
|
"אסור!
אסור לך לתת לשמחה
לחמוק לך מבין הידיים,
ללכת יחד איתה.
תעצור זאת,
תחזיר בשמחה חזק,
ואל תשחרר..."
|
האם לכולנו יש משפחה שלמה?
משפחה תומכת ואוהבת?
ומה עם אלו שאין להם...?
|
כל השבוע,
כל צליל טלפון שנשמע,
הקפיץ אותי,
אולי זה אתה
אבל לא, זה לא היית אתה.
|
היא יותר יפה ממני,
אז מה??
היא יותר נחמדה ממני,
אז מה??
היא יותר חכמה ממני,
אז מה??
היא יותר מוכשרת ממני,
אז מה??
|
רק עכשיו נחתי,
נחתי למציאות.
אני לא יודעת איפה הייתי,
אבל מה שבטוח,
לא הייתי כאן!
|
מתי תפסיקי?
מתי תביני?
שכבר די, מספיק,
זה כבר יותר מדי?!
|
"בחוץ,
השמיים צבועים בגוונים של תכלת על לבן,
הציפורים מצייצות,
ויש שמש האופפת חום.
בפנים..."
|
"אני לוחשת לכם,
אבל אתם לא שומעים.
אני מדברת אליכם,
אבל אתם לא שומעים.
אני צועקת אליכם,
אבל אתם לא שומעים."
|
את מבקשת: "רק עוד לגימה אחת"
|
"הוא מתרגש,
מחזיק את ידה,
מצפה בקוצר רוח,
לבא."
|
אבא פנה עם המכונית לעבר חניה מתחת לבית גדול, שנראה לי ממש
אגדי. בית שנראה כל כך מושלם. שאלתי את אבא: "זה הבית
שלנו???", "כן" הוא ענה.
|
בבית הספר גילינו, אני ויוני שמיקמו אותנו באותה הכיתה. דבר
שקורה לנו פעם ראשונה. זה נראה לי אז שזה הולך להיות מוזר
ללמוד יחד עם אחי באותה כיתה, אפילו מעצבן.
|
למחרת הייתה ההלוויה. לא כל כך רציתי לבוא, כי הרגשתי לא
קשורה- לא לאנשים, ולא למקום. בקושי הכרתי את יוגב, אבל מצד
שני הרגשתי לא בנוח לא לבוא. בכל זאת הכרתי אותו חיצונית, והוא
למד איתי, גם אם זה היה רק יומיים. החלטתי ללכת.
|
"ירון, אני צריכה לדבר איתך"- אמרתי לירון בסוף יום הלימודים.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
ברור לכם שזו
הכרזת מלחמה!
אדולף |
|
