צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני עומד במרכז הציר. הגוש חסר הצורה מקיף אותי יחד עם ספה
סגולה, אולי אפילו מעוצבת. אולי אפילו נוחה. אולי אפילו עושה
כלים.

הוא צייר אותה משקרת,
מהפנטת, מושכת אלפי נשים לבהות ולהעריץ את הנינוחות שלה, דוחפת
את כל אותן נערות לרצות להמצא על ידי זה או אחר במפתיע, שוכבות
להן חשופות בצד זה או אחר של הבית.

לאט ובזהירות, מקלף את עצמי מעלי. חתיכות עור ובשר נופלות
משוסעות על השטיח הירוק. גושים גושים של 'אני' מצטברים לערמה
של זוועה מפרפרת.

אני משתעל - בו בזמן היא צורחת, מקללת את ארונות האמבטיה, את
הוליווד, אבל בעיקר אותי. השער המתולתל שלה מחליף צבעים
אקזוטיים באופן תדיר ביותר עד שנעצר בצהוב-ירוק אגסי.

איש עם כובע וחיוך חתולי מנסה להסתיר את הפרצוף עם אבטיח. עמוק
בתוכו איש קטן יותר שותה בקבוק שלם של נוזל להסרת אבנית, מייחל
לישועה.

בקצהו של הקרחון אני מוצא רחם גדול משעווה.
"אתה עדיין קטן מידי" אני אומר לו ושם אותו בפנים.
שם אותו בפנים והוא, כמו ילד טוב, נשאר.

הג'ינגית החמודה נושכת שפתיים באופן מאוד אירוטי. יש משהו
בדברים מלוכלכים נעלמים שעושה לה את זה, כנראה מעודף צפיה
בפרסומות לחומרי ניקוי בכל מיני ערוצים. הקשר הרומנטי הכי
סוער, היה לה עם המורה שלה למתמטיקה מהתיכון, אולי רק משום
שהיה מוחק כל כך הרבה את הלוח.

ציפורניים ארוכות ומתפוררות נעוצות בעקשנות בתוך חלל הבטן,
חושפות את תוכן מעיה אל השקט, אל החלל אליו היא מפרכסת דפים על
גבי דפים של תסריטים ומחזות.

"את מאמינה בגלגול נשמות?"
"וופ?"
"גלגול נשמות"
"בלוב וופ?"
"זה כמו להתחיל לחיות מחדש אבל בתור מישהו אחר"
"בלוב וופ וופ, וווששש?"
"לא יודע, אף פעם לא היתה לי אבנית בצילינדרים".
"בלוב"
"אה.

ב-10 דקות הבאות היא זרקה אותו. בעדינות, כמו שמקובל, משתמשת
בביטויים המוכרים כמו "אל תבין את זה לא נכון" ומסיימת ברכות
עם "אתה מבין?". הוא לא הבין, הוא בכלל לא היה מוכן לזה, היא
אף פעם לא הראתה כלום, אף לא דיברה על שום "סג"מ ג'ייסון מסן
פרנסיסקו", והוא...

הלילות יעברו מהר כמו מתקפה נאצית, נשב ונבהה במנדרינות
מופיעות, משנות את צבען מירוק לצהוב, מצהוב לכתום, ואז חזרה
לירוק-לבן מרקיב. מידי פעם נשלח איזה אחמד שיצרח בשביל כולנו
'אללאואכבאר' ונוכל לחיות בשלווה, הרי באלימות ששורשיה אינם
מיניים לא נשיג שום דבר.

עכשיו אני
מרגיש את העולם שוב
דרך כריות הרגליים.

אבל זה לא הוגן,
היא אומרת,
שיש אנשים
שיכולים רק להתחיל.

על קו האופק של עיני רוחי
אני יוצר שנאה גולמית מושלמת

והיא האם, כולה מכוסה בו

את מה שאתה אוהב.
חייב לאהוב את
האהבה שאתה אוהב
ולאהוב את האהבה
שאתה חייב לאהוב.

קירות מוכתמים מדדמים לרצפה,
האקדח שלי הצטלב בכל פעם שהוא ירה.

משמאלי חלומות שהיו לי עת ינקתי משד את שפתך
מימיני צעקות בניב שמכיל את רגשות אשם של עשרות עמים.
האור מתעצם לרגע
והקומה העליונה קורסת

הים מכווץ את כל סופות החורף
לשאגה עצומה וכואבת

כתובים כולם בסתר וכוונה תחילה
בלי עיניים בוהות,
בלי משחקי נחיתות

חייינו התפתלו כזוג נחשים שיכורים
שזורים זה בזה בחוסר אונים.

גברים לא בוכים ילדה,
הם לא בוכים.
הם רק יושבים בחדר הקפוא
ומתפללים לרחמים.

אני לא רוצה להתעורר

להוכיח לעולם שאני חזק ממך
ולהכנע, סלילים סלילים, למרותך.

בחור תתרן
בצל מתוק
תפוח מר
נושם אויר שחור לבן

בינתיים אני אוחז בחבל, מרגיש את הגרויטציה מנצחת את כל
היכולות שלי לעוף, את כל מה שדמיון, יצירתיות ולב טוב כבר לא
מספיקים כדי להשאיר בחיים. לאט לאט, הכל מתחיל להתנקז החוצה
לאויר.

גלי: טוב, אני לא הולכת ליטול חלק בזה!
זהבית: גם אני לא.
שרון: למה לא?
גלי: זה טפשי.
שרון: מה טפשי בזה?
גלי: הכל!
שרון: תהיי קצת ענינית אולי?!
זהבית: זה פשוט לא נכון לעשות את זה.

צילום שחור לבן עם עריכות מינויות במחשב.

צילום צבע