צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

אני יושב, מתייסר
את קולך, שומע קורא לי.
את דמותך רואה במעורפל.
אני רץ, אך את מתרחקת, נעלמת, מתפוגגת.
אני לא מבין, על ברכי נופל
קורא בשמך, צועק אותו בכאב.
אבל את, לא חוזרת
בלבי משחקת, לא מתביישת.
דבר רע לך לא עשיתי,
אך אותי, את מענישה בחו

לך, אל תתקשר כפי שאמרת
אינני רוצה עוד אכזבה
לך, אל תרמוז שבי חשקת
אומרים לי להתרחק ממך

אני פה, אולי אתה לא רואה
אבל אני פה, מחכה לך, עדיין
לא מאבדת את התקווה, היא תמיד מוצאת את דרכה חזרה.
הסתכל אלי, תחוש כאבי, תבין אותי

רציתי לעוף, לשמים להגיע
יחד איתך, לנגוע בעננים
ידעתי שרק איתך אני בטוחה,
רק בין זרועותייך הניחשקות.

הפרחים כבר לא פורחים
השמיים כחולים, אך לא בשבילי
והשמש הזורחת, את קרני האהבה בי לא שולחת
הכוכבים, לא נופלים לידי

נמאס לי, אני מרגישה כלואה
רוצה לברוח, להשתחרר
יודעת שמחר בבוקר, הכל כבר יהיה שונה
מכל זה אשכח, אתחיל מחדש

אני פה, אם לא שמת לב, קופידון
גם אני מחכה,
זה תור כל כך ארוך?
זה כבר שנים, שנים של בדידות

יחד נוכל, את הכאב להפחית.
יחד נלמד, להקשיב, להבין.
אז תן לי יד, וביחד נפסע
לעבר עתיד, מלא חלומות ותקווה.

אבל היא אמרה לו לא וקרעה את ליבו
הוא מת מבפנים, היא קרעה אותו לגזרים.
כשהוא הסתכל בה, הוא ראה עתיד,
עתיד מתוק, ללא מכשולים.

הכל תלוי בך, היא אמרה
אם תרצי תצליחי
את תנצחי בקרב
מילאה אותה בתקווה

ילד... תבנה שם,
תעתיד שלך,
אל תהסס לחלום...
אל תפחד...
ילד... נלך יחד
תחזק אחיזתי,
בואו נלך יחד...
אל עבר העתיד

מרגישה מחופשת, ועכשיו לא פורים.
מרגישה מחופשת, בתוך משחק החיים.
מרגישה מחופשת, וכבר לא מתכחשת.
את עצמי, מחפשת

עולם שחור, עולם קודר, רק הרס עצמי,
העולם הזה יוצר.
הולכת לבד בחושך בדממה, מאבדת כבר כל תקווה
לא נותר עוד מה לעשות, רק לחכות שהזמן יחלוף

רוצה לבכות, להפסיק לחסום את הדמעות, לתת לכאב להישפך דרכן.
רוצה לבעוט, לצעוק, לחבוט רוצה להשתחרר, להתרוקן.
העיקר להבריח את הכאב.

אני פה, אם לא שמת לב
אני פה, קוראת לך במעמקי נשמתי
אך אתה, לא שומע
לא מקשיב
לא יודע?

הפעם, הדמעה מצליחה לזלוג
עכשיו כבר אין, מה שאותה יעצור
כי עכשיו, עכשיו זה נגמר,עכשיו זה לא יחזור כבר לעד

דמעה זולגת מעיני.
ואני מרגישה חנוקה.
לבי בוכה, בוכה אליך
אבל אתה, בזאת לא מודע.

רצה, מנסה לברוח
מהמצב, מהסבל, מהאהבה.

רצה, מנסה לברוח
משתדלת לא להסתכל לאחור, אך לא מצליחה.

אך עכשיו, שוב אותה הצביטה בגרון תוקפת, שוב אותה הדמעה
זולגת.
למה נזכרתי, באותם הזמנים.... למה הגעגועים מנפשי לא מרפים...
אתה באותו המסדרון, אך למרות זאת...כל כך רחוק.
מה קרה לאותה ידידות? למה הפכה היא לכזאת קרירות?

אתה לא יודע, לאיזה כאב לי גרמת.
אין לך מושג, מה מתחולל בתוך ליבי.
איזה סערה, עוברת נשמתי.
והחניקה, לא עוזבת את גרוני.