צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

ברק ששובר את כל המסגרות, שכותב שירים רומנטיים ומכתבים חסרי
תקנה, ברק שמציע לי את העולם ומחזיק ביד גלובוס קטן שעולה עשרה
שקלים אולי . שהולך עם עגילים הפוכים ושותה בירה מבקבוק באמצע
הבוקר ליד הסינימטק

בסוף הגן יש דונלדאק שמוציא לשון. הלשון שלו היא מגלשה צהובה
וגבוהה. שם מתחיל המשחק האמיתי.
סבא הוא דמות אחרת הלקוח מדמיונה של הילדה בעלת השיער הזהוב
שבוחרת לעצמה דמות משלה.

המנוי הישראלי, תרשו לי, הוא מכוער.
הוא מדבר לא יפה, הוא חסר נימוס אלמנטרי ונטול תרבות.
למשל יש את אלה שמתקשרים לחברה בה הם מנויים ולועסים אוכל אל
תוך האוזן של הנציג ומדברים ביחד

בהעברה מספר אלף המטופלת ישבה מול הפסיכולוגית שלה, הביטה בה
וחלמה איך אבא שלה מתחתן איתה. איך הם אשכרה צועדים יד ביד
לחופה לבנה ונשבעים לטוב ולרע.

חזירה לבנה סובבה בגינה עם גוריה סובבה היא
כל היום היא עושה פחח פחח פחח
וגוריה רק ווייי ווייי ווייי
יום אחד אז אמר גור אחד לשני
זה טפשי לעשות וויי וויי וויי
בוא ננסה לעשות פחח פחח פחח
שיוצא לנו ווייי ווייי ווייי
ניסו וניסו עד שמתו כולם

סבתא ישבה על כסא גלגלים כי בכל זאת כבר לא קל להיות בת תשעים

ואז ראיתי אותה, שם בקהל, היא חייכה אליי חיוך מלאכים.
דמעה עגולה וגדולה התגלגלה לה במורד לחיי, ואני חשבתי שאני לא
יכולה לבכות יותר. פתאום כשראיתי אותה, הבכי הפך לכל כך זמין,
כמו תמיד כשהיינו ביחד

"מה עשיתי?" היא חשבה מיואשת. היא נשכה את שפתיה, מקווה שהיה
זה רק חלום. לא, זה לא היה חלום. זה היה סיוט, זה היה הפחד
שהיכה בה כמו הרוח שהיכתה את צמרות העצים בחוץ.

"מחפשת אישה שתקשיב, שתחבק ,שתאהב ללא תנאים, שתלמד אותי, שתתן
לי יד כל פעם שאקרא לה, שאוכל לספר לה על צרות הימים, והיא
תאזין לי.

פרשתי מפה לבנה, הנחתי שירים בצלחות עמוקות, סיפורים בצלחות
שטוחות, וכוסות של מונולגים, למען יראו ויראו.
קישטתי קצת בהקדמה על היוצרת, הדגשתי פה ושם קטעים, על המכסה
רשמתי טיזר וקינחתי ב'הוסף'.

אוף זו מילה של
ילדים קטנים של אמא.
יש בי חלק שמבקש
לקרוא לך אמא

אהבה שלי
הירח טוען שאתה משכמך ומעלה
והלב שלי מבקש ללכת איתך הלאה.

אבל אני דווקא אהבתי
את האושר הטהור
כמו ילד שנולד
לאחר ימים חסרי אור

איזה כיף לירח
כי אותו אף פעם לא מסננים
הוא מזדמן כמעט כמו אורח
ובסך הכל נראה תמים.

איך לא סולחים
לילדה בת חמש עשרה
שתפקדה דרך ארובה רעילה?

השקרים המושיעים
הן אלה שאותנו לבסוף מפילים.
החלל השחור והחנוק
תמיד מציעה בקצהו זינוק.

אישה אחת שונאת פרידות
עלייה לתפקד כמו גלריה,

אישה לאישה במבט אישי.
הרגשה שאפשר
לזרום לחופשי .

זאת שיודעת שכבר
העולם מחבק את האמת
ולאמת יש כוח מבגר ושולט

להיכנס לאמת הפנימית
על ידי המילים
זו תרפיה אמיתית
הבוחשת בין הצללים.

אני זקוקה לחוש נזקקת
אני זקוקה
להיות מחובקת.

שולחים חצים לעבר אנשים,
פוגעים
ומרגישים עשר יחיד ומיוחד.
אלה אפסים אפורים
החיים שלהם ריקניים.

אתה חמוד בהיסטריה
אתה ילד מתוק
אתה מביא לי קרני שמש
עטופות באושר ובצחוק

אבל על בטוח שנזקקתי
לאחד שיהיה הנורמלי

אנשים כמוך פשטו
את המוסר מעל עורם
הזכרונות שלנו סתם
הר חמוץ מתוק שנערם

אולי אני אתעורר
מתוך חלום יקר
וזה יהיה מפחיד
כמו גשר שנישבר.

החיים כמו רכבת ממשיכים
כי אין ברירה
כי אין סיבה אחרת

עכשיו אני צוללת
כמו כל האנשים
לעומק שבו מאבדים
את החושים.

רציתי להגיע לסוף הים
לגעת ואז לברוח.

בעיר הזו אין פחד
אפילו שעלול ליפול בה טיל.
בעיר הזו יש קסם
שרק אדם אחד הצליח להטיל.

אבל השלב הזה שבין החיים למוות
כשהגוף עוד נלחם
באחיזה מטורפת על החיים,

הכירי את התת מודע
בחלום הוא כל יכול

דינמיקה של מרכיבי הנפש
יצרו תשובה אחת ברורה
והחזירו אישה אחרת
אל החיים בחזרה.

מה הסיפור שלי
עם דמויות נשיות?
צביטה חזקה על העור
והן נעלמות.

אני רוצה להיות האישה המושלמת
אבל מי באמת יכול להיות?

האמת שלי כבר לא משקרת
וזה עושה אותי יותר מאושרת

מוות יאה לך באדמה
מזאת שפעם רצחת
לה את הנשמה

היועצת ניסתה להסתיר
את הכאב המכרסם
היועצת תגידי מי עכשיו אשם?

זה לא כזה מובן מאליו
שהכל דופק סדיר
זה לא ממש ברור
שנשימה מביאה איתה אויר

כמו רכבת השלווה
ימים של שקט מגיחים,

החיבוק הזה מתוק שלי
הינו בסוף היום [כל העולם]...

למחוק?
בחיים לא

אלקק ואבלע את
שתיקתה הרועמת של הטיפה
שנוחתת ברכות לא נשמעת
על מיימי החיים .

האושר פה מעניק
חיבוק של דב
מנגן שירי מולדת
בקרן הרחוב

החיים מוגשים לי בעטיפה
הזדמנות כמעט מאוחרת
שרק במקרה לא הוחמצה

אז בואי הישארי עימי
עכשיו מחוץ למים
שם תצפי בי משוחררת
אומץ ותקווה עוזרת.

הכי בי אישה
אחת ויחידה
גזרה מרעישה ומפלחת

הלב הוא הבית של הרגשות
הוא שומר על ילדי הרגש
ומבוסס על האבות

לא ידעתי שאני כל כך רכושנית
למקום שלי

אל תטיחי בך אשמה.
בתקופה כל כך קשה
תחבקי לעצמך את הנשמה.
ותזכרי שלא יכולת לעשות דבר

אחבק אותו בשבילו
יותר מאשר בשבילי,
אתן לו מרווח לנשום
אבל אזכיר לו שהוא גם קצת שלי.

הידיים מושטות קדימה.
מנסות לתפוס תשובות לשאלות.
אך הן תופסות אוויר לא שפוי.

לפני שמרוב כאב על מה שלא קיים
גם מה שיש יתמוסס לי מהעולם

אין בי חמלה
אין בי אהבה
ויש לך כישרון כל פעם
להצית בי חלחלה.

זאת שהייתה שם קודם
ישנה בעמידה
אנשים כמו נמלים קטנות
עקפו תמיד אותה.

אני שלמה עם השמש
שזורחת לי מבפנים

עוד פעם פסח

עומדת ניצבת
היא לא תנוצח
הכוח שלה לעולם
לא יברח.

הם תמיד חיים בסתר
מנוצחים לרוב בקרב
חריצים קטנים של פחד
שהפסידו פה בקרב

רציתי לשאול אותך
איך מתחתנים
החתן שובר את הכוס
והאורות נידלקים.

היא הקיאה בליל כלולותיה
זה קשה לעמוד בציפיות
רציתי לראות אותה מאושרת
אך ראיתי הבעות מזוייפות

לפעמים טעם האמת
הוא חריף מידי
וכמו שרק אתה טועם,
כמעט טועם בסתר.

הזויה הייתה השפיות אז,
כמו מכת חשמל מענגת
מציתה בי ריח של אפר
ונמוגה אל תוך קשת של חרדה.

אבל עוד מרחף בחדר
ממתין שתשלימי את מלאכתו
הרי גם הקיץ שם קץ
לעבודת הנמלים המסתיימת בלכתו

עולם אחר בנית
בתוך הראש שלך
עולם שהאחרים לא מסוגלים
לחלוק איתך

החולמת מגשימה
פרקים מציאותיים
בספר התורה של חייה האישיים

יש בי בחורה ששותלת
צמחים של תובנה

את לא תוכלי עליי
גם אם כל הקלפים שבידך
כי יש לי את הקלף החזק
וזה לא עומד לזכותך

בין נתוני הלב
שמביע את תודתו
ואני רציתי לחבק אותך
רק בגללו ...

זיפתית מפגרת
מתחילה סיפורים
ואף פעם לא גומרת

בחצר מוכי מסגרת
אנשים הופכים ברגים
כל אחד הוא בורג קטן במערכת
בעולם של מנהלים טיפשים.

כל עוד יש לי סיכוי
לראות אותך נח בזרועותיי
אחבק את העולם בשתי ידיי

לפעמים הדף שלי
מסמיק מרוב כנות.

כשכואב זה אומר לחיות

יופי טהור יש רק באגדות,
פה בבמה הכל
מלא בכיעור מהחיים.

ואני לא ידעתי עד אתמול
כמה לדאוג בן אדם יכול

עכשיו אנחנו שתיים
יותר מכל תקופה אחרת
כי את הדרך הזו
לא הייתי עם אף אחד
חוץ ממך עוברת.

זה לא סובלימציה
של זעם הלב
זה רק עודף
לאחר סוג של כאב.

להקשיב לקולך המרגיע
שמעסה לי את נפש,

לעמוד על הפסגה
צופה היא מתמוגגת

היא במילא לא תחזור יותר
מה יש לה לעשות
בדף של מישהו אחר?

רק שחולשה תוקפת
את ברכי
כשאני צריכה
פחות לחשוב עלי

ילדה את אמיתית
את לא כמו כולם
את לא צבועה
את ילדה טבעית.

כמו מילים אמיתיות
שלא ימותו לעולם
כי הן באות מהלב
והלב מזרים לי את הדם.

הגעת לעולם הנורמלי
חשיפה כאן זה בנאלי.
אנשים ללא בושה
מבליטים פה כל תחושה.

לפעמים אני אישה
שמפחדת לאבד אותך

כמו שמשורר פורק השראה
ומרחף עם אצבעותיו מעל מקלדת
כמו שאהבה עמדה על צוק
והכתירה עצמה כאישה שורדת

אז יום אחד עוד תגלו אותי
ותגידו לא ידענו...

אז עכשיו תבלעי כבר את הסלע
ותאזיני לפכפוכי השמחה,
ירח סגול בצורה של חציל
מבטיח לשלוח אלייך אדוות של חכמה.

כמו ילד שנשרף מתנור
והרי אמא כבר אמרה;
ילד לגעת זה אסור.

מתחשק לי לקחת
את האוטו ולנסוע
לאיפה ששדים
ישנים בעמידה נצחית

והכי כואב לי פנימה
לראות איך הבריות
ממשיכים קדימה
למרות הדרכים הקלוקלות

מזל שהתמונות הורדו
זה מכבר מהקיר
להווה המחייך
יש תפקיד להסתיר.

את לי לילה - הפרידה
את לי אכזבה מורגשת
את אחת שממנה
אני לא כל כך מהר מתאוששת

האנושות מפרקת את האהבה
ובוראת לה גם גבולות.
יש לי קעקוע על הגב
והוא שורט אותי עכשיו.

הגיע הזמן לעזוב
גשר רעוע למחצה
ירח מתיז נוסטלגיה
וזה קצת חוצה.

שאלוהים נותן אגוזים
למי שאין שיניים
מעמיד את סיפור החיים
כמעט כמו אחיזת עיניים

ואת הזרקור הרך
שהארת על דרכי
את הכוח ואת האהבה
את כולם הנצחתי על הגב
בצורה של פיה טובה...

ירח מתכרבל בין קרניי השמש
וטוב לו עכשיו.

רגעים קסומים כמו בועות סבון
מרחפים באויר ומתפוגגים

חול ים מתפרק
תחת שורשים עומדים
גם לשקיעת השמש
יש מספר תנאים .

ריח העץ העתיק הזה
מפיח תקוות בלבי,
כמו ליל ירח מלא
לאחר יום אביבי.

היש קישוט יפה יותר
מאורם של הכוכבים?
שנינו רוקדים עכשיו
ריקוד של אוהבים

איך עוקבים אחריה?
הרי כמו שיחה עם ילד בן שלוש
כך היא מנהלת את חייה

רסיסי ירח בתוליים
בתוך חצר הכוכבים
למלכת השמש משתחווים

והרי בכל אחד מאיתנו
יש מין כזה איש
שאת האני האמיתי שלו
לפעמים מכחיש

כי גם להשתין צריך לבקש כבר רשות
כי צריך להתנצל בפני אנשים
על כל דבר שטות.

פשוטה כמו ים
רכה כמו גל
משלימה את הפרטים
משתלבת בגורל.

לפני שאברא אותך
רציתי שתדע
שאני חורשת שטחי חכמה

את קולטת אלייך
אנשים מזן חלש

נישבר החלום
חזרנו למציאות
אתה אני וקשר
שתמיד נוטה למות

לו ידעתי שתאהב כל כך
לא הייתי חרדה לך מלכתחילה
אלא מפזרת על ליבי
אושר טהור וזך.

מציאות מתנגשת בעדינות בחלום
תמונה נירקמת בדמיון
שנים של חברות עומדות להתמסד
התכנסנו כאן הערב כדי להתאחד

הריסים ידבקו והעיניים יראו רק פנימה.
שהעייפות תהפוך ליופי חי וקיומי.
והשגרה תלך לישון בתוך אירוח כפרי.

רגש זה לא סוג של דעה
זה כשקניבלים של קשר
מכרסמים את שבילי הלב
איה זה כל כך כואב.

בעולם של מלחמה
וסיבי הרגש שעוד קצת פוצעים
את עושה לה נחת
ושרירי לב נמסים.

תחושת הנטישה פועמת
כמאה פטישים בתוך לבי
וזרעים של פחד
מכווצים את כל גופי

תחבקי בבקשה תרגיעי את הפחד
תמיסי את החרדה במילים ספוגות תבונה.

שמרי על שקט
כנשמת אפך
הביטי בציפור החופש
בעומדה על חלונך.

תנו לפיות לחיות
גם להן מותר קצת ים

תנצחי כבר אולי הפעם
יש לך כבר כלי מלחמה
הם יושבים בתור ארון
מוכנים לפעולה.

תשתקי לצרחות שבראשך
יבוא יום שהם יקשיבו לקולך

לשמוע עלייך, לראות תמונות שלך מהילדות , לחבק את הילד שלך
ולהגיד לו שהוא אוצר , להביט על הממיר הדיגיטלי ולהגיד לך שזה
חתיכת פלסטיק ללא משמעות, והמשמעות היא בלב שלי

זכותך לקחת זבוב ולעשות ממנו פיל.
והרי תמיד משהו אותך יפיל

רציתי לכתוב על האיש שהמציא את הפופיק.
כן זה שאחראי לשקע הזה שיש לנו סמוך לתחתית הבטן.

הוא זה שיצר מיני תסביכים ללא ידיעתו כלל וכלל.

זה היכולת שלו לחדור אלי בתשוקה גם לאחר שראה אותי בחולי שלי.

בחלומות יש התקפה, מלחמה אוירית מעלי.
כנראה שכל החיים האלה הם מלחמה אחת גדולה.

דרושים שקרנים פתלוגים, מניפולטיביים שלא עושים חשבון ושואפים
להתקדם על שביל זהב השקר, מומלץ ניסיון בגנבה, עבריניי
הצווארון הלבן, ואה, כן, גם כדאי שתהיו קצת סימפטיים, אמפטיים,
אבל
לא כתכונה עיקרית.

מה יפה מפה להביט
ולראות איך הכאב בנה לו קבר
שם בעמק.
אך לפני זה שתל דקל
וצייר את הכינרת.

לפעמים אני עוצמת את העיניים.
בלילה, בשקט, בשקט שלי.
כורסא פירחונית מתחילה לרחף בחלל החדר.
אני אשמה שהיא שם.

קול טוב כזה, מלטף , מרגיע .
בא לי להכנס לתוכו ולהעלם בו