|
"היום הזה התחיל רע." אמר אבו-רביע, הד"ר לאנתרופולוגיה, אותו
פגשתי אחרי שהכיתה התפזרה.
|
לפתע... בלימה...
המוח קופא לשניה - אינו קולט את שהעין רואה.
|
אתה הסתובבת עם החברים, והגובה שלך קישר אותך אלי לעיניים,
ועטף לי את הכתפיים.
הדי הצחוק והשירים הגיעו בפרצי גלים, ואני ליטפתי לך את
החיוכים,
וכשפנית לאנשים הגנבתי מרחוק ליטוף גם לגב והשרירים.
|
אומרים שהדבר החשוב ביותר שיש ללמוד בחיים, כמו בסרטים ובשירים
(זוכרים את "מולן רוז'"?), הוא לאהוב ולהיות נאהב. פשוט, לא?
|
כידוע, ערבי חג תמיד רוקמים מזימה.
הפעם, כמו לחסוך לי ציפייה, ערב החג הקדים לי רמיזה
|
וקרן שמש מעבר לשמשה
נחתה ויצרה הילה
|
להחיות ניגונים
לחבוק שלמות חיים
|
עירומה
מדממת ניחוח בשרה
מיצי אהבתה
|
אחרי שלושים שנות
אתה יותר רחוק מקרוב
|
מלאך שלג קטון מוצף אושר תכול
|
בין עבר להווה
לא עוצמת עיניים,
|
גל גרוטאות שם נסתר
עורג לרפרוף של מגע
|
אוספים של
דמויות, אינטרסים
חלומות, אשליות
|
אחריך
החמה עוד כאן
מבהירה את העולם
מרנינה עד כאב
|
הרבה פנים לה
ורק מילה יחידה
|
אימא מתחתנת
היא סיפרה
אבל התאכזבה
|
מלוא הבור נפער
חסך וריק נוצר
|
עוד הייתי רוצה
להפליג בין דובה קטנה לגדולה
|
איתך רוצה
לשקוע
בעולם של אהבה
|
חיפשתי את הקשר
לחבל הטבור שלך
או את החוט המוביל
מהמחשבה שלי ישירות
|
כעת, בגב היד
אלטף
מתאר יופייך
חום רגישותך
|
אצלנו בעיר
הסתובבו ההנחיות באוויר
|
הפעם, משום מה, היא געשה, עלתה והציפה
|
כשאת שרועה כך
ואני בסתר את ראשי מניחה
סמוך לאוזנך, בחיקך,
|
האטלנטיס שלי אינה נראית לאיש מלבדי.
|
בכל אמצע תמוז
אני מתה שוב
|
הנה שוב את בוהה בי
בתהום מבטך
שחור עצבונך.
|
קרני שמש לבשו
רחשי חג -
דיבור יונים
|
בימי געגועים
מבצבצים בו מרבדים קטנים
של פרחי כלניות, חרציות ודם המכבים
|
דומם דאה
ברחף אט
אל מצע
חבריו
בערש סתיו
|
רגליי עוד שומעות
רשרוש תחרה
מסוחרר ואלס
|
מאז הלכה מכאן, היא שורה בי בכל מקום ועת
|
בוא נחצה את גשר הזרות
נרפדו בחשיפה, בהכרות
|
ויש שרום עולם יורד
לארח חברה לתאים מסוכסכים
בועטים כל הבזק מחשבה
|
כשתפארת המדינה
יוצאת לרחובות
מעוטרת זיקוקים
|
בגינת אבנים
בקצה ערוגה
ליד אבן שתולה
|
שפלו שמים כובדם על כתפיים
|
שם שיירת נמלים
גוררת עמל יום
|
שוב מקיאה מילים
אל מבוי חסום
|
ג'ינס חסר חשבון
יצא רוגז מהארון
בעצבנות ממוסגרת און.
|
כשמאדאם בוקובזה באה לביקור
היא מענטזת טפחיים
מלטפת בציפורניים
|
אימי אהבה שיפון
היום אוהבים אורגנזה.
|
עיר צלולה, רגליה לשמיים
קורצת פיתיונה
מאירה נתיב על מים
|
על מדרכת זרה, בת תפוח
עוד שורה, מרחפת הרוח
|
דמויות נפגשות במשעולי חיים
מסמנות צמתים
צובעות רשמים
|
ומלמול "בורא פרי" ו"המוציא" אל סוכה נמסך
|
איש פילאי
שדוף רזון
מרקיד צלילים
לעוד רגע של ניצחון
|
לא ארכה גסיסתם
הם נפטרו בעתם
|
קודש טומא בחול
זרוע שעורי תאווה
|
בתאווה אכלתי את האהבה
והיא הציפה מעל גדותיה את קרביי
נטולת רסן שיחררה את נפשי וחושיי
|
לשווא ביקשתי את תמוליך
את עומק גווניך
|
בגן הזה חיים
הדי שיח צמרות עצים
דיממת ערפל חושים
|
דומם עברה אורחה בחיי.
צעד צעד הכתיבה אורחותיי
|
מעבר או מעברים
בין לבין -
|
מה רבה הייתה הפליאה
כשהדף הריק שינה צורה
|
כמו עוגה חמה
אך נולדה ברחם תנור
|
כמו עמוק בתוך שמיכה של פוך
שוקעת בעטיפת רכות
|
ליל סדר כשר למהדרין בטעם מטבוחה, סלח שבתי וזוג אוהבים משני
הטעמים.
|
דומה הכל נותר כשהיה
אפילו הטבע לא מחה
|
והיא שוב מחפשת
אהבה נוספת
אינה מוותרת -
|
היו זמנים
בהם רק לגמלים הייתה אורחה
|
אלוהים בכבודו ועצמו
בא לבקר היום, באוטו האדום
|
אל אורך האפל,
צלך הזוהר
והד קולך
שרשם בי
|
מישהו עשה לי ניקיון
שם בראש ובבית החזה
|
בשובך מהיעדרות קצרה
הגיעה שעונה על זרועך -
ההפתעה.
|
לא רק אני, גם הקיץ כבר לא אטרקציה.
מאז ומתמיד היינו חברים אבל כעת, אף שאיננו נפרדים,
לא מתאים לי עוד ללכת לים
|
כשסתם יום של חג
מעצים את הבדד
מישהו מעיר את השינה
|
זוכרת אותיות נשפכות
רודפות מילים של עוד ועוד
רוממות משפטי נפש
התעלות רוחות
|
בחורף נותרתי
ילדה של קיץ
עם ספסל מיותם
|
ברפרוף
או סער
עדנה
או עוצמה
|
ושוב קרב ובא חג
כמו להדגיש את השבר
|
היום
לכל צחקוק שובל טיפשות
|
קיבלתי חיבוק במתנה.
אל חזי נדחסה הרגשה מופלאה
|
בדרך לשדרת ברוש
כפופת צמרות,
רועמת סוד
|
הצלם הזה היה פעם אחר,
איני מוצאת בו אותי.
|
שילחת
פרסות
מלותייך
לא אני
ארסן
סוסייך
|
נפגשנו.
אחרי שנתיים נפגשנו - חברי ואני.
ילדה לו - צמח של ילדה,
|
צללי דמויות על הקירות הריקים מתמונות
נעות בתנועות ארוטיות בלתי אחידות,
|
דום עמדו
חזם פתוח אל הרוח
|
יורדת ממרומי מושבי
בסחרחרת המתמידה
|
דרך שער הבוגונביליה האדומה
באתי אל חמימות געגועי
|
מילים שיגרת בי
בחצי תרעלת
אהבתי עד כלות.
|
לבדך
פסעת לאחור
במשעולי מכאוביך
|
אושה נדדה בשנתי
גלשה על דמיוני
|
הטיטניק שלי שוב טובעה.
לא, לא בסערה
|
יום השואה
הוא תמיד חזרה
לבית אימא
|
הנה עוד אחד עבר
בלא סימן משם.
|
קצרי רוח, חגיגיים למראה,
ישבנו על סולם מושבים מחכים לצלילים.
|
סהר ילדה מיוחדת במינה
שלשה בתים לה
גם הם מיוחדים
|
והדגים,
לו השמיעו קולם,
למי יספרו את שגילו בימים
|
סימפוניה של מואזין
וענבלי פעמונים
|
כמו דומים, תות ותאנים
פרחנו על עצים
|
את שניתן דליתי
מתוך שיפולי הסערות
|
טעות קטנה, או גדולה,
לא חוקרת של מי, למה
|
לא. לא ידעתי.
לא ניתן אות, לא סימן
|
לו ידעת להביט
עמוק לתוך עיניי
|
קריצה והזיה
בחיוך צבוע לבן
|
מתוך דממה אני באה
אל העיר הגדולה
|
כמו אחרי שריפה של יער
נבטו בי זרעי מילים
|
מילדות עד שיבה
אותה כמיהה
אותה מורשת -
אם אשכחך
ואין לי ארץ אחרת
|
חומת הדס
מעוצבת אור כוכבים
|
רק היא יכולה
להתחדש כשורשים
|
כששקט שקט
ואני מקשיבה
לדממה
|
מרפרוף של קירבה
בתפאורה מתאימה
מחיבוק של אשליה
|
הם על הקירות
ואני בינם לביני
בבית געגועיי
|
עוד בילדותי
שתקתי מילים
שאין בהן תיקון,
|
מאז הלכת
גליתי אל הבדד (GALITI)
חשפתי מגעו
|
ציירתי לי אשת סוד
שפתע, ללא התראות,
פרצה לרחובות
|
פעם כמו כלב, בורח.
פעם אדם, שוכח.
|
הלכתי אל מחוזות ילדותי-בגרותי
ראיתי שם אחרים נוגעים
|
כי תשאל את חיי לדעת
תלך אל מותי
ואם שמחה תאבה למצוא בי
|
במבט חלול
פערת
חללי חיי
למוות
|
נשטף הבכי. כלה.
נדמו מיתרי.
השב נא ליטוף מילים
ניגון לנימי.
|
תואי ועוד תואי פולחת הדרך
|
יצאתי למסע
לבושה בחיוך מעודן,
|
לפעמים זה רק מעבר
חצייה -
|
תחת עץ תמר
בודד, כפוף גב (kfuf gev)
|
קידה, כמעט עד הרצפה,
כובע מוסר בתנופה
|
אוויר צלול זכות מדרכת
שטופה, מבהירת מבט.
|
חיפשתי את חירותי באהבתך
כאוויר לנשימה.
|
במרחבי הסוף
אין סוף למרחבים
|
מתוך השלכת
עלתה בי דמותך.
|
היית לי כמתנה בהשאלה
לתקופה קצרה
|
הנח
את כבודי עמי
בעלייה של גג
|
רוח עצרה ברוחה
צמרת לא נדה
|
מקצה נידח בפינה של זמן
הפליגו שני זרים
|
רק מכנסיים וחולצה,
לא ממש צנועה.
|
שוב בוכה בי הניגון, הו אמי.
|
החשבונות נותרו פתוחים -
אולי כי לא ידעתי ספרות.
גם לא הנפתי תרנגול כפרות
|
הכתיבה דוחקת בי
מעוררת את כהות חושי
למחול שדים עצמאי
הפולש למציאות שלי
|
בין המזח שלי לשלך
שקוע סכר הפרדה,
|
נדבך אחר רובד פרמתי הפכיי
ברקמת סליחה חיברתי קצותי
|
סתם כך
להקשיב לדמיון
לצרף מחשבות
|
טפוחה, נאה וריחנית
צורפה אל ביתי, חגיי וילדיי
|
עוד שנה ניבטת מתוך עיניים כחולות
שכבר יותר מבינות - הדוד הזה לא גר כאן עוד
|
קיר פעור מבט
ניצב למראשות הריסותיו
|
על גדר בין עצב לשמחה
חי, משמים
ריק חדל אישים.
|
זה לא חוזק לא חולשה
פשוט עובדה
|
שתי וערב
במלאכת מחשבת.
משפחה.
איכה
|
ברגע
בו מהלתי צבע עיניי בעיניך
|
בצבעי סתיו סמוקים
מפכים פלגי געגועים
|
נעצר מעוף כנפיים
על זיז של תייל.
|
רק אני
נותרתי כאן
רוקמת הזיות
|
בגני
המלאכים מפיקים צליליו
גם בשנתם.
|
צלילי קסם נפרטים
על מיתרי אור
|
צררתי בדל אומץ
לצד קומץ תבונה
|
קהות מתפשטת
בתנודה מעגלית
|
זוכרת
ימי הבל מתאיידים על חוף
|
גוש כבד מתפרק למילות נימוס
בשיחת שיגרה.
|
אל נא אלי
אל יקצף אפך
חרון שבירת גליך,
הן בקבוק משאלות
מונח בחיקך
|
הקור הזה
מסטלגמט לי
ר
ג
שו
ת
|
לא הכרתי אתכם
לא ידעתי שמכם
|
בירידה לממלכת השאול
בנהר הקינות
אל שדות אליסיון
|
קברט מעושן מצועף עיניים
חיים נמזגים בכוסית של יין;
|
רחף פתיתי השלג
בדאייה דמומה
|
יש לי דובי דב
שיודע לאהוב
|
גם אם אתכופף
היא תותיר בי סימניה
|
מיתר מבכה בי אשד
רסיסי חלומות
|
רק ידי מציירת קו דק
בין כוכב לכוכב
|
החיבוק שלך
הושיט לי יד
באור אדום.
|
פשטתי
שיכבה אחר שיכבה
כדי להתעטף במילה
|
רציתי לספר לך
שהיא באה.
סתם ככה
הופיעה
באמצע הלילה
|
אנסה להאזין ולו לצליל משולש עדין
|
סער צחוקה הבטחה
לאהבה בתולה.
|
באהבתי זו אני מבטיחה
להמתיק לך לענה,
לרכך כאב
|
כתפיי משדרות
הד צלילי
צחצוח מילים
חרבות
|
ילד שחור ילד לבן
מדדים יחדיו
חבוקי בדד
ועצב מתדפק
על גב
|
שוב אנחנו משיחים
ואני אוצרת כל מילה
|
טביעות רגלי שירתך
לי דרך הלך ענוגה
|
שם הוטבעו על לחיי טביעות שני מחייכות
ובבני מעיי שובלי חריף מקונחי ענג מפוייט סלסול
זמר ודבש
רוממות לנפש החובקת צמד זח
|
שוב שמים עכורים
מצמצמים לי מרחבים
|
נפש עירומה
מנשיותה
הושלכה
אל תהום נשיה
|
לא הייתה שם זרות
לא קירבה
|
תורי שיש לבנים
מכים על חטא
|
חללים מתרסקים (space)
מפנים מקום לאחרים
|
גלי חום מתנועעים על כביש ריק מתנועה.
חלונות מלחשים רחשי צוהריים.
|
הבט
חלוק מרקיד
מעגלי ביצה
|
תיבלתי בדידות,
גיוונתי צבעיה
אתך
|
שמעתי מוסיקה מהדהדת ממעמקים
|
פלג אור מתפתל בתחתית שאול
מפליג על אפיקו ומרחיב מידותיו
|
מחליפה
שוב שוב
פיתיונות למבטי
|
אתה יודע, המחשבות זולגות מעצמן:
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
אני מזה מקווה
שיתנו לי לכתוב
בבמה, אני מת על
האתר הזה אז
חשבתי שאם אני
אתחנף לעורכים
אז הם יתנו לי
לכתוב סלוגן...
המפגר |
|
