צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

הוציא ספר מכיסו, תמונתו מוטבעת על הכריכה האחורית, הביט בו
בסלידה והחל קורע אותו, דף אחר דף, נותן לקרעים ליפול באיטיות
על הבמה הקרה.

תמיד חשבתי שזה טפשי ללכת עם מישהו לקנות מתנה. ככה אתה מפספס
את כל אפקט ההפתעה, ולקרוע את האריזה, ולחייך, ולהתרגש. רק
אחרי 3 שנים יחד הבנתי שעדיף לתת לה לבחור את המתנה מאשר להסיע
אותה שש פעמים לאותה חנות עם פתק החלפה מצורף.

אף פעם לא ניהלתי שיחה ערה עם המחשב שלי, או עם דף אינטרנט,
ולכן הייתי חייב לשאול שוב בפעם השלישית:
"אתה בטוח שאתה מדבר אליי?"
"אתה רואה כאן עוד מישהו?", שאל בקול מכני.

- מאיפה לעזאזל אתה מכיר אותי?
+ קראתי כמה סיפורים שלך בבמה.
- כבוד הוא לי.
+ באמת?
- לא.

"יש לי בחילה"
"מה קרה?"
"נראה לי שאכלתי יותר מדי"
"אז תדחוף אצבע"

הכל עוצר ביום הזה,
התנועה, האנשים, הציפורים.
לפעמים נדמה כאילו רוח עייפה יורדת אל הארץ,
ומאיטה את מחוגי הזמן.

השלט היה כל כך ברור, מזמין ומתגרה שלא הייתה לנו ברירה אלא
לעצור לידו. עמדנו משתאים, מסתכלים על האותיות הענקיות שרוססו
בגסות בגרפיטי שחור על גבי קיר הלבנים הלבן: "בשר זה רצח"

היא אמרה שהוא מזכיר לה את אלון.
הסתכלתי עליו, וראיתי את זה מייד:
העמידה המבוישת,
החיוך הנצחי,
הפשטות.

היה לו כשרון נדיר לבנות מגדלים.

"סרט פעולה משובח על רקע מלה"ע השנייה. חבורת אסירים קשוחים
ומסוכנים השפוטים לכל חייהם, מקבלים הזדמנות לצאת לחופשי.
רוברט אולדריץ' ביים דרמה מהודקת, חדה וצינית, ששימשה אח"כ
תבנית לעשרות סרטי פעולה דומים. ארה"ב 1967."

במהלך הלילה נגלו לילד חזיונות מופלאים על אושר, טוב-לב ומעשים
נעלים. אש פרצה מולו, ובתוכה התגשם הגביע הקדוש - סמל הרחמנות
האלוהית.

האיש שחשב שהוא ראש הממשלה המתין 10 דקות לרכב שהזמין ושלעולם
לא יגיע, והתרגז בשקט מופתי על המזכירה שלא עובדת בשבילו.

לבשתי שחור,
צבעתי שיערי,
הקדרתי את פניי.

ואולי בוקר אחד,
כשתקומו בביתכם החמים.
תגלו שהתעוררתם,
באזור הדמדומים.

אם היית פה,
הייתי מחבק אותך חזק חזק,
מייבש אותך מכל הגשם הזה,
ועוטף אותך במגבת לבנה.

ענן לבן,
יום שחור.
דברים מוזרים שעולים לי בראש כשאני לבד

היום הם אנשים אוויר:
מעופפים בשקט,
שקופים,
חסרי פנים.

חנן המשת"פ כבר לא זוכר שפעם קראו לו אחמד,
כשהוא גר ביפו והלשין על מבוקשים.

כשאתה מתחיל לחפור בור

יש חול במקום אבנים,
והמים לא כל כך צלולים.

כשהבריות המרשעות,
חזרו לזחול בין השקיעות,
בשאגות, צמאות לדם,
קורעות להן פיסות אדם.

אדום ארגמן,
דמו של עכבר,

על היותך אדם,
על שפתחת לי דלת,
על שהענקת גם לי המלצת מערכת.

האושר כבר מזמן כאן.

כשהיא שואלת "מה איתך?"
ואני אומר
"כלום",

זה לא כל כך
מסובך
למדוד גובה של עץ.

כי אין גבול לביזיון,
אבל לבועז שלנו,
כנראה אין כשרון
וכוח,
את אפשרויות העריכה לפתוח.

התהפך העולם.
והילד כבר לא כועס על כולם.

ילדה עצובה.
חבקי אותי חזק,
אפילו מרחוק,

ילדת יומולדת,
זר פרחים על הראש
מרימים את הכסא
אחת-שתיים-שלוש

ובגלים שנשברו תחתיי,
השתקף ירח מלא,
בדד.

ילד מזדקן עם חור בשלולית של החיים.

מורתי לספרות אמרה, שכדאי לי לוותר.
שעדיף שאפרוש, ואבחר לי מקצוע אחר.

כמו מקל דק
מאוזן על כדור משחק
מנסה לשמור על שוויון
נפש

קודם מנסים להתרגל לחשיכה,
אח"כ עוברים את מחסום הקול,
את מחסום האור,
ואחריו באה הנפש,

מביט סביב,
רואה שוב את השמש בשיערה,
ואת הירח בעיניה.

רוצה לילות לבנים,
המון בקרים של שבת,
ושמש חורפית על עיניים עצומות.

את רות אני אוהב בסתר

ואני רצחתי אותו.
הוא,
שחשב שיוכל לי,
שתכנן לגזול ממני את שפיותי,

באמצע
שהיינו יחד
חשבתי מה אכתוב לך בסוף
בסוף שתמיד מגיע,
ויותר בזמן האחרון לצערי.

לשים את הראש לרבע שעה,
לתת לשערות לנוח

אנחנו עוזבים את האדמה,
נותנים דרור לנשמה,

מכירים את הבדיחה שעו"ד זה המקצוע הכי עתיק בעולם?
אז אני פגשתי מישהי שהיא גם עו"ד וגם זונה.

לפעמים אנחנו מרגישים קטנים, חסרי ערך לחלוטין.
קרה לכם?

מחר אני כבר אשן מתחת לכוכבים ואסתכל על השמיים הכי יפים בארץ,
השמיים של צפון הנגב.

כשיורד לך דם אתה פתאום שוכח מכל הבעיות האחרות שישבו לך על
הראש עד עכשיו.

אני ממגר את כל אויבי בעולם.
וואן ביי וואן, הם מתפגרים ונקברים, נאכלים על ידי תולעים
לבנות, תולעי גוויות והופכים לאפר שמבסס את אדמתי.

ביום כזה, שדמעות צורבות עיניים אדומות ושום דבר לא זז חוץ
מרוח שמקפיאה את כפות הרגליים, אני שואל את הים אם הוא יוכל
להפשיר את העצבות הזאת שגורמת לי לפחד מהמילים של עצמי.

ואני כועס עלייך.
כועס עלייך כי החיים נתנו לך כל כך הרבה,
ואת רק חושבת איך לברוח מהם.

אין רדיו, כי שני ילדים היו צריכים קצת כסף מזומן, וכשהלכת
לעשן נרגילות עם חברים, הם הסתכלו על האוטו היפה שלך, וחשבו
שהוא יהיה יותר יפה עם שברי זכוכית על כל המושבים.

החיבוק לא היה חיבוק רגיל, חטוף ומהיר, של ידידים שממהרים ללכת
לדרכם. במקום זה הנחתי את ידיי סביב מותניה והצמדתי אותה אליי,
והיא בתגובה, שילבה זרועותיה סביבי.
התקרבתי אליה, מצחי נוגע במצחה, מדבר אליה ברכות, מבטינו
מצטלבים.

היא זורקת לי כל הזמן רמזים קטנים כאלה.

אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הדמעות שמנסות
לצאת ולא יכולות.

כולם רואים שחור וחושבים מוות, סוף, ריקנות.
ורק אצלי זה שקט, לילה, שלווה.

לפעמים כל מה שאני רואה מולי אלו שחפים.

שמת לב פעם לדפיקות הלב שלך?
אני בטוח שלא.
ז"א, אתה יודע שהם שם, אחרת, כמובן, היית מפסיק לחיות.
אבל האם עצרת פעם הכל, נשכבת על הרצפה הקרה והקשבת לרעשים
המוזרים האלה?

"על מה יש פה לחשוב?", שאל ההוביט בתסכול.