צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

כנפיים להן- אך אולי מחמת הקושי, ואולי מתוך חוסר תודעה לאלו-
נחות הן, גוססות, ומדעיכות את פועם ליבותיהן.

פעם לחש לי רבי שמחה, בהיכנסי אל חדרו הזעיר, הגדול: "צריך רק
לרצות. וכשאין רצון- צריך לרצות שיהא רצון, וכשגם זה אינו
מועיל, צריך לרצות, ולרצות, ולרצות".

היא הסתכלה לו ישר בעיניים. היא פחדה, והיה בה קול חזק שאמר לה
לעשות את הדבר הרגיל והנכון ולהוריד את העיניים, אבל איזה כוח
עצר בה ולא נתן לה לחזור למערה החשוכה. היא הביטה בו ישר
בעיניים, ועיניה לחות קמעה, רכות, שואלות 'למה?', מוכנות
לסלוח...

לגופי חולצת משי דקיקה. רגליי מונחות זו על זו כבת ישראל צנועה
וחסודה.

'אהב את תועלתך הרבה, ורק אז- ואהבת לרעך'- אומרים מצדיקי
הרשע, עקב כי שחדם בחום והנאה.

היא החווירה ולא ענתה מילה. במקום, התקרבה אלי וטמנה ראשה
ושערותיה הנעימות למגע בחיקי. עיניה עצבו וכמהו למנוח. ידעתי
את נפשה, גם ליבי דאב וכאב לכך.

על יד פתח בית הקפה נראתה גם דמות במעיל גשם מעין חלוק לבן
ומחמיא לגופה וזו ספק גבר ספק אישה. אין ספק, כי יעדיף המסתכל
מן הצד שתהיה זאת אישה, לשם הגיוון ולשם הרצון ללטף את חלוקה
ולחבקה בזרועותיו.

גברים עטופי טליתות הולכים על בלטות ישנות, מתחת לאחת מהן
קבורה עצם, מתחת לשניה ניזונה הקרקע מדם.

כנפיים להן- אך אולי מחמת הקושי, ואולי מפני חוסר תודעה אל
אלו- נחות הן, גוססות, ומדעיכות את פועם ליבותיהן...

לנצח את עצמו, את עברו, את הוריו שאפילו לא באו לראות... לנצח
את כל מי שהכאיב לו.

האיכרים בוכים על כתפי נשותיהם, שמציצות להן בשיזופן מבעד
לחולצתן. האיכרים בוכים ונשותיהם בוכות עמהם. כך מתערבים אלו
באלו ומהם מתמלאים מעיינות הארץ, ושדותיה מקבלים חייהם.
משתלמים הנהרות והלבבות האנושיים.

בריחה המקסים הזכירה לי הרוח את שהותי הקסומה והמופלאה בקנדה,
משחק עם האחיינים שלי, והם קופצים על בכל זמן וכל עת...

היה עוצם עיניו, מתרכז כחור שחור ורואה בדמיונו תזמורות שלמות
של כינורות צורמים, איש איש מסתגר בנגינתו שלו עד שאינו שומע
את חוסר ההשתלבות של הכלים.

היה פעם איש חולה. הוא היה חולה במחלה מדבקת. כיוון שלא הלך
לטפל בה, אלא היה נשאר באמונה התמימה שכוח הרצון לבדו יוכל
להתגבר על המחלה, הלכה המחלה וגברה.

כל הלילה ישבנו ביחד, רק שנינו, דיברנו, לחשנו, הסתכלנו,
ושתקנו.

אלי,
כה פתוח לבי לפניך,
ויודע אתה מסתריי.
נא חבקיני בחום
כאימי הורתי.

הוי, ישנה הרצפה, מהמון צבעים
וחומרים.
רק לעתים קשה לעמוד...

בואו נפסיק לזרות אבק על האהבה הטהורה

אנשים שוכחים,
בני אדם נשלטים.
לבן עם כתמים שחורים,
אור שמש מכוסה בעננים

אותו מקום,
אותה שקיעה,
לא אותו אדם.
אדם חדש,
שיותר מוותר,
ויותר חושב מה אפשר לעשות בשביל לעזור
במקום לחשוב - מה אי אפשר.

ואיך לא אמשיך עוד ללכת מורכן על המזח,
בלילה קודר זה, נאצל בנוראותו, בלי כוכב של קיטש,
אט-אט במצעד המוות
הישר אל תוך המים
השקטים.

רוצה ללכת לאימי
ומרגיש - אסור לי.
אסור, אסור לי לוותר,
להחלש.
ליבי קבור לי.

כמוני, גם פתיתי השלג ריחפו בשמיים
לבנים, טהורים, אבל את - בינתיים...
הלב השבור, גאווה, קנאה, אולי אהבה
חלומות ותקוות, התנפצה הבועה.

ר' יהושוע יחכה לי בפתח,
וידך תלטף את ידי,

והירח הוא גדול
בלי קול
תופס הוא הר.
ומשהו בתוכי נשבר

כל מה שנותר לך לעשות
בשביל הרצון הרמוס והאסור
להרגיש קצת נורמלי
הוא לכתוב בסוף היום
מה היה.

ופתאום תתפרץ מהחבא השריפה
וכולם ישאלו -"מה?"
וכולם ישאלו "הכל כך הוא כאוב?
איפה היינו אז?"
אז ילך לו אחד לתקן עגונות,
והשאר ינוחו,
וישקוט ליבם.

אין לי השיר האחד
ואין התפלה האחת
שאחריהם אשתנה
ולב חדש יוטע בי.

פעם הייתי ילד אחר
ילד חולם
ילד מרגיש
ילד עוזר.

איך חיים בעולם כזה קר?
איך חיים באדם כזה זר?
ואכזר...
איך חיים כך שלא הכל מאיים?

מן הידוע הוא, שכשקטנים רוצים לגדול,
וכשגדלים - להיות ילדים;

שפתותיה לחות קמעה ועיניה מתביישות.
ואוזניה שומעות ללבו ולתחינותיה...

ואמא ברוך
אותי
תחבק

ונר האלוהים כבה,
והאדם הגוסס,
זוחל להתקרב לנר,
ולהדליקו,
והנר -
נופל

עייפתי,
תאטמנה אט עיניי.

ועצים ירוקי
עד
שומרים עלינו,
כפורשים כפיהם,

הספקות הרגוני,
בעינוי מתמשך.
החיים מוססו
באויר המושך.

אלי,
אובד אני
בשדה.

פעם חזרתי מביה"ס התיכון, ועברתי דרך גינתם. פתאום עפה לה ידי
אל עבר אחד מהפרחים, ואופס, הוא נתלש. אז חשבתי, אם הוא כבר
נתלש אולי אתנהו לאימי האהובה.

איזה חיבוק גדול נתנה לו אמא. כשרץ מהר מהר הבייתה, ושערו
הבהיר מתנופף ברוח, ראה את את זרועותיה המושטות של אמו
ו-אהההההה, איזה חיבוק.
"מתוק שלי, מה יש לך ביד?", שאלה אמא.
"אמא, הרווחתי אגוזים! ניצחתי אותם!". -"וואו!", קראה אמא,
"מתוק שלי, מה הייתי עושה בל

אמר לו: "בני, אל ירע לך, למרות שחרבו כבר כל האמונות והדעות,
והאידאולגיות - בריונים אוחזים בהם, נשאר לנו לסמוך על דבר
אחד: זה על זה..."