צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

ישנה ילדה.
ילדה קטנה, גדולה - זה לא משנה לסיפור שלנו, כי בסופו של דבר
כל הילדים נשארים ילדים ורק מבחוץ הם מתארכים, מתחדדים, נפרשים
לאט, לאט עד שהם בטוחים שהם כבר גדולים; אבל בעצם, מבפנים הם
עדיין ילדים

הוא יוצא מהמקלחת. טיפות קטנטנות נושרות משיערו הרטוב ונוחתות
על אפי. אני לא מוחה אותן.
ספק יושבת, ספק שוכבת על המיטה ומתבוננת במעשיו:
תחתונים, מכנסיים, מבט חטוף לעברי, חיוך, דאודורנט, חולצה, שוב
מבט - הפעם העיניים מחייכות ולבסוף הוא מתיישב לידי.

וכשכיסא - עדיין חם מישבנם - הופך יתום בן רגע
אני בוכה בחיוכי.
ועוד שלום אחד קטן כבוי פושר
דורש שאתעשת, שאוותר
שאלחם בכל כוחי.

וידעתי, פה התחלתי. לנצח פה אשהה
אם לא בגוף - אז ברוחי, בתוך תוכי יהיה.
מחד, אומר: זה רק מבנה - מלט, טיט, דלתות, חלון
ומאידך, אדע: זה גב תומך, זה עץ אלון.
מכאן צומח רעיון
מפה נובעת השראה.

הן מעפר פרצתי
יצאתי אל עצמי
מן החלום הקצתי
בראתי עולמי
ונסתי על חיי הרחק הרחק ממך
מבט מלא ערגה
מילה אחת נוגה
עליי להיזהר להישמר משכמותך

כשמוכר הופך לזר
לחלקיק במקום שלם
כל שריר, כל עורק מפעם
בכל תזוזה ניכר.

אני כותבת כי כואב לי ואני לא יודעת עם מי לדבר. אני כותבת כי
אין לי כבר כוח. אני כותבת כי זה רוצה לצאת ולא יכול ואני לא
יודעת למה. יש בי חלק מתוסכל, אומלל, מפורק. יש בי חלק מת. חלק
שצריך לגרד עם שפכטל החוצה, או לפחות לשפשף באקונומיקה חזקה
במיוחד.

ממקום עומדי כעת, אני רואה את העולם כפי שנכתב בראשונה -
עירום, רועד מקור, מלא צורות מופשטות וקווים עקומים. חושיי
מיטשטשים ושוב אין אני יודעת במה אני צופה, מה אני מריחה
בהשתהות, למה אני מאזינה, מה אני טועמת בשיפולי שפתיי ומה או
מי נוגע ומצמרר את עורי.

אני אוהבת להתפשט. אני אוהבת לרוץ ערומה בשמש, בגשם, בשלג.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי ערומה - כשיצאתי מרחם אמי
לפני 20 שנה, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שבכיתי.

כגודל הציפייה - גודל האכזבה, טוענים האנשים. ואני תוהה אילו
אנשים בדיוק, ומי החליט שכבר אי אפשר לחלום חלומות בהקיץ על
גבר חלומותייך, בגלל ש"אם נצפה - נתאכזב".
ולפעמים אני באמת מוצאת את עצמי הודפת בכוח פנטזיות ממוחי רק
כדי למנוע את האפשרות שהן לא יתגשמו...