|
שלוש וחצי לפנות בוקר ואתה נעמד לי בחדר. אני משותקת מפחד.
ואתה לא מדבר. אני שואלת אותך אם מכאיבים לך, אם מתייחסים אליך
טוב, אם נותנים לך לאכול, אם גם הם נשבו בקסמייך כמו כל מי
שמכיר אותך ואתה שותק. במדים. עייף נורא. עם כתם דם גדול על
המצח.
|
איזה קור... פתחתי חלון והצתתי סיגריה. זה אותו הקור שחוו אברי
כשהקצתי בין זרועותיך, אחרי זמן לא ידוע. גם גופך הרגיש קר מדי
וזר בקרירותו
|
רק כף יד שמונחת על גב. זה הגב של מי שיושב לידי, מאזין
להרצאה. כבר שעה אנחנו פה, מצד אחד בקשב מצוין למה שנאמר שם
מעל הבמה, ומצד שני בעולם כל כך אחר של תחושות. ואז מהמקום הזה
של הצורך הכפייתי לגעת, אני פשוט מניחה לעצמי לעשות את זה
|
היא שוכבת בדממה באפלולית החדר שלהם. בו מתרומם, שעון על זרוע
אחת, מתבונן ממש מקרוב בפניה. "את מטפטפת, קסם", הוא אומר
כשהוא מחזיר את ידו מטיול על הסדין המתוח תחתם.
|
על המיטה הסתורה שלו היא מתהפכת אל צידה. עכשיו התחת הנשי הדשן
והמפואר מופנה אליו וחלק מכף ידו מעוכה תחתיו. מעט מאצבעותיו
שנותרות חופשיות מפזזות בתנועות מעגליות את בשרה הנימוח, עד
שהן מתרפות ונרדמות יחד איתו. היא בוהה בפוסטר הכחול הכהה
|
בפעם הראשונה שהגיע המייל עם הכותרת: Stop muddy Match Point,
על החתום: Woody Allen נעתקה נשמתי לדקה תמימה. בהסתכלות לאחור
מדהים לגלות שהיום אני לגמרי בנונשלנט עומדת על שם המכתב, מקש
ימני בעכבר, ויאללה לפח האשפה.
|
אמא התמהמהה הבוקר, כמו בכל בוקר בחצי השנה האחרונה,
והלחמניות, שהיו אמורות כבר לצאת מן התנור, טרם הספיקו להיאפות
די צרכן.
מאז שאמא חזרה הביתה עם התינוק אני עוד פחות מדבר איתה מאשר
קודם, ולחבק אי-אפשר אפילו במציאות-מדומה, כי המחשבים שלנו כבר
לא מחוברים
|
בוקר אחד, כשכבר עמדתי במדי בית-הספר בפתח הבית, מחכה לחיבוק
ולנשיקה שלה, ולאמירה המוכרת כל כך 'תזהר בדרך', שהיתה מפריחה
מבין שפתיה מבלי משים. היא הגיעה מהמטבח. משהו בהליכתה
המגומגמת אך המהירה משך מיד את תשומת לבי. היא קרבה אלי בחטף.
אני מוכן להישבע, היום,
|
גם אתמול, נזכרת אנסטסיה, כשהם דיברו אני חשבתי לי שבטח קורה
משהו עם יוסי והאישה שלו, שכבר לא באה יותר לבקר בסביבות שש
בערב כמו שהייתי רואה אותה מבקרת פעם כמעט בכל יום. אז זהו שגם
אתמול, מציינת לפניה אנסטסיה, הם דיברו עליה, והנה היום, מסכמת
עכשיו אנסטסיה
|
בכל פעם שנפגשו - בין אם היה זה בית קפה סואן, בין אם בבניין
המשרדים שעבדו בו, במעלית, בחניון התת-קרקעי, בפגישות צוות -
היו כפתורי חולצתה כורעים תחת הנטל ונפרמים מעצמם
|
אני מגיעה הביתה מהעבודה ועולה בשביל, מטפסת במעלה המדרגות,
פותחת את הדלת וצועדת פנימה. אימא שלי מסתכלת עלי מוזר ואומרת
- גלי מה זה נכנס אחרייך הביתה? צפרדע?
|
במורד הרחוב חולפת על פניה אישה. לבושת שחורים. שערה האדום
אסוף ברישול כלפי מעלה. תיק מפוספס בגווני ירוק ובורדו מושלך
באגביות על כתפה. מבטן מצטלב. אולי התעניינה האישה במשקפיה,
חושבת לעצמה, נאנחת, וממשיכה בדרכה. אל מרק העוף שתכין מיד.
|
נחמה חייכה. פתאום החדר הואר והפחדים נעלמו. נחמה לא הלכה
לישון באותם לילות. היא ישבה לצידה וליטפה לה את הגב. מול הצג
של המחשב. עוד לילה ארוך, אבל הפעם נחמה לידה והיא לא לבד.
נחמה רואה מה היא מקלידה אליו, ומעודדת אותה להמשיך רק כך.
|
בתום מהומות הדמים שהתחוללו בעיר קיו ובסביבותיה היינו חמישה
אנשים יותר מדי, כך סברתי, ומייד בעורמה ובנבזות חיסלתי את פן,
היחיד שתיעבתי באותה חבורה
|
היא לא מתאימה. והוא יודע שהיא אף פעם לא תהיה מתאימה. כי אחרי
כל כך הרבה נשים החושים מתקהים, ואחרי כל כך הרבה לילות 'אהבה'
כל כך קשה למצוא אותה. והוא ירחם על עצמו יותר, אך עם זאת ידע
שהציל את עצמו מלהתאהב במישהי ש'היא לא ההיא'.
|
לילה לח וגווע קיבל את פניו בצאתו מחדר המדרגות. הוא האיץ את
צעדיו, בורח רחוק ממה שהשאיר אחריו. רחובות רבים הלך עד שהגיע
לרחוב הצדדי שבו החנה את מכוניתו והוא כשל אליה, נכנס ומתיישב
בכיסא הנהג וחש הקלה עצומה של ניצול אמיתי.
|
אחר כך משקפייך המרוסקים יקשטו כותרות עיתונים
וצ'פמן ילהג על התפשן בשדה ועל שיפון והשראה וסתם
סתם הבריאה יהפוך קרביים
|
התדע המחשבות אודותיך מלהיטות אותי כאן
עדיין מציף עוד מרטיב גם עתה מצמרר
פי אי איי יוקרתי
תבורך.
|
בקולנוע,
כמה שורות לפנינו,
גבר העביר כף ידו בשערות נערתו
רכות מגעו הלמה בי
|
כחיה מפוחדת היא מתבוננת בי דרך
השקיפות של מעשיי
|
בבוקר ערפילי או אביך אתעורר אל
אליך
כל הלילה רחמתי על עצמי, חזרתי אל
אלי בתוך הלבד
|
אמר נשקי אותי
שלף מעליו חולצה
נעץ בי עצימת עיניו
|
ברמזור הקרוב אראה לך
את קו החיים שלי הארוך
ואבטיח שאני לא הולכת ממך
אלא אליך
|
ארצה, ארוקן מבע פניי
ככפפה רפויה ענודה על פרק יד סמרמר
יפחת החיוך, יקטן העצב, תתעמעם העננות
|
קרני שמש חלביות מגיחות אל החדר
מבעד לחלון המצויר
חושבת איך אני כלום ללא אהבתך
|
האשה שאני
שבה לביתה
האשה שאני סחרחרה מדרכים, מערבולות
להבה פנימית ואהבה שלא מאמינים לה
שלא מאמינה שאפשר
לא לזהות
|
מתוק בפה הפך למלוח
את שני הטעמים דגמתי רק אני
|
אבא ששב לחבק
אבא ששב לדבר בחיבה
מתרחב בי לבי לקראתך
בבואך
|
מסביבי רוקד הכל נע מחולות אליפטיים סחרחר,
אומר "את לא מרכז העולם לא הכל קשור בך" כועס,
|
האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה,
להוקיע אותה, לבודד אותה
|
אך יש בעירה באזור החזה
תדיר כרסומי עכברושי הלילה
צליל ענוג מופק מכלי נגינה ישן
אשר בנימיי נם
|
בבוקר נשמע הרעש ובאו
לרוקן לכלוך שנאגר עוד אמש
בפאתי שחר חדש ניקיון מדומה
|
בטרם
תבוא
צלופחים חיים ירחשו בבטני
|
הזחל את הקטנוע שלך
מינאטורי
דרך חריץ הדלת
תחתיה
קפוץ לביקור על פניו, אף על פי ש
בושה תניא אותך לא לנוע אלי
|
יש לי סוף לשיר
ובו אני כותבת בנחישות
-
"אתה עבורי כמו מים ביד"
סוף ציורי כשחותמת בכפי הרטובה
בפינת הבד בהנף גבה מורמת
הנה זה גמור
|
כאב ראש מתיש
רוצה לבלוע
כל גלולה מזדמנת בסביבה
|
שבה הרגשת לבלוב עציצי חמר עמוסים
ענף דק לא יידפק ערירי אל חלון
נשב בסלון
אוחזים יד אל יד
כשנאמר איך
עבר עליך עבר
יומך עלייך
יקירי יקרה יקרים
סתם פשטות של חדר מגורים
|
ובחלומי החוזר ונשנה עיר רפאים
לאחר הפצצה הגדולה
אולי בשוך מכה של שבר כוכב
חצי כדור נשאר
ואני עליו
נודדת בחיפוש אחר מים
בהמתנה מודעת לבאות
|
בדרך למדבר
בערבה הבוכייה
בעיקולים של חצי האי
חצויה אתבדר ברוחות היבשות
|
כמה חיבבת את השיר
ואת נקישות סוליית העור
את הנפת הרגל
את הדריכה
אני לא מצליחה
לזכור איך פעם אהבתי אותך
|
וניצבת הייתי נבוכה כנגד המחווה שהפכה הערב לזבל
ושותקת הייתי מול הבדידות רחבת הידיים שנפוצה בכל
|
מדושן עונג
שתהיה
איתי
ממרסל דושן
|
כמה עצוב
פשוט כל כך
מה אמרתי - דם?
האם רציתי דם?
|
אולי אני בכלל לא רוצה ילדים
אתה שומע? אני יש לי כבר, תודה
אולי אבל אני כן
רוצה רק שגבר
שאתה תהיה וגם
או בעיקר רוצה באהבה
|
בכל פגישה אמרת
בפעם הבאה
מותיר משימות מטלות תענוגות שאלות סיפורים חוויות טעימות
|
אני עומדת
על המיטה
בהונותיי נוקשות
לשווא מנסה לשוות לעצמי מעמד
|
לולאת חבל דק תתהדק אך לא נזעק
כי הצחוק הענוג בלי נעליים בא
וחולצתך נקרעה או נפרמה
כשהגיתי באבחה
מחשבות זימה איך אגש ואתבע ממך
לעשות לאלתר
אהבה
|
ארבעה לילות בלי והטיפוס מתחיל
טיח מתחת צפורניים קיר תלול
שאנגוס?
|
ויקסום לנו הכל
מבוקר ועד ליל
הגיג פעוט בודד
משפט ארוך ומתפתל
ספירה לאחור לפני המראה
או רעשה המעוור של פטריית עשן
|
פתאום אני קולטת פחד
בא כל דקה שחולפת יכולה להביא
אימה לכאן צווחת צופרים ינתצו את
דממת הלילה את שגרת
היום או המחר
|
ועל כן הגעתי
עדוייה וקסומה ומרופטת
אודם היותי מלא ברק ורוך נוקשה
הנה אני עשו בי כרצונכם
|
וספר חדש מטולא ופרום
חיכה לסופר שישוב לסיימו
זה הלילה המר שקצר את שללו
|
שיחת הטלפון השנתית בוששה מבוא
רק כמה מלים מקדימות מנחמות מגירות אהבה
אנחת רווחה זמנית נזלה ממני
|
אני רואה אותך אוכל
טורף
בולע
מרסק
גורס בשינייך
משסע דובדבן אחר דובדבן
ואני משדלת ואתה מסרב
|
הגבר את מבטך אלי
תאמר היא יאמר הוא
הניחי
הרפי לעת עתה
|
ונשים קלות דעת. נשים שותקות לצד המרפסת הגרומה עץ זית מתדפק
יכול לשווא לנוע. אנחנו נשנה את הזרימה בהינף מסרק אל סבך פרוע
בעפעוף חבצלות
ריסי עיניים כפליאה
בטבורו של חלק זמן
|
אבריי ישאפו להימזג עדייך
וכולי נחושת חידלון להרפות ולהניח
ללכתך להיות מעשה של מה בכך
כדי שתוכל אלי לחזור
|
את מזכירה לי באופן מדהים
את רעייתי המנוחה
אשר מתה כבר מזה שלוש שנים
תעמדי שנראה אותך גם בתחתונים!
|
ובדמיונותיי, כשאני מחסלת אותך בתאונת אופנוע נוראה
ומגיחה לבית המשפחה,
במאמץ-על אני מגייסת כל זן ידע עליך
בניסיון לשכנע את הלא יודעים
"הייתי אהובתו שנה וחצי, אל תקפחו אותי בירושת הכאב"
|
זכוכיות מיטב הגודל והקוטן
נפיצות יערמו בין אצבעות ידיי
פרקיי יטבלו בנתז חם
ארטיב הברק
ייבחש לתערובת מותכת חול ומים
נמס בפאות הכיור ייזלוג
קילוח לוהט
|
מרחק פריחת ההדרים עברתי
כיפתור העצב יהא האחרון עתה
קפצתי לכאן לומר שהלכתי
נדמה שעל מנת ל'שוב איתך'
|
שערה בלונדינית ארוכה לכודה במסילת חלון האוטובוס
ומתבדרת ברוח
החלון גבוה ודמיינתי אשה די יפה
משרבבת ראשה ממנו
|
לפשק חזק את הלב
לפלח חצאיו אליך
להקשיב איך הלחן מושר שם הרמוני ענני נוצה
תחדור תחדור אין עוד מחיצה
|
אם יש חמלה היא רחוקה הערב
ברק זיעה מתחמק על מצחי הנוגה
גש ולטף לגהץ תקוותיי
לספר לי את רוך הנגיעה
|
נרדם ליד האישה שאהב חלם התנשם והקיץ
מלמל לצידה - יום ארור, חיים דפוקים, עולם מזוין
לשם שינוי בין קללה לאנחת ייאוש
נצמד ושם לב לאהבה הנוכחת
|
שנייה בלבד להיאנח בנחת
כף יד מיובלת תוותר עת נובלים אנו לאט
ניוותר ללא העלומים והתקוות והמרחב האדיר
להאמין במין או ברזי ההנאה
|
שלוש פעמים פרטתי משמעות כל ספרה
בגרף העולה
האזנת היטב
על אמדן החסר תוהה
ככה וככה חשבת
ככה וככה חישבת
חמש פסיק שבע פסקת
כך העדרי מוספר ונקבע
|
מלים חסרות ביננו יגדילו חשיבות כל תנועה ותנועה אבהה
בך שפת גוף מנתחת מכווצת מתבהלת לאחור כשתיעור מבט
אחד Point blank נורה ראשי אקדח זיקוקים רועם
|
בעוד טחב היערות אזוב חלוקי הנחל
מסלסל ליטוף צמרמר בעורפי
כשאני יכולה ורוצה להניף שערי
לחפוף אשדותיו במי פלג זכים
לקראתך
|
כדורי הברד ניתזו משחקים בעלי הבננה
מבטי מבינות שברי התריס פגש בם
מתריסים בלובנם חסר הברק
שואפים גם לשוב לשמיים
ראשי נמלא עיגול
|
בטיול שגרתי לאורך ורוחב תווי פניך
נפעמתי בפעם המאה ושלוש מהנוף
פנורמה רחבת מראות ומרהיבת מבט
של יופי מפעים - ארץ הפלאות
|
תתווכחי על מה שקר לך
תלקטי קווצות שיער לתוך כף יד מלאת סליחה
מבעוד מועד תתברכי בה בתקווה המקלישה
|
ללעוס עלי כותרת של פרח נדיר
בסלט מעודן
בכלי חרס חומים ועבים
|
אחר כך נתלבט ביחד בעטיו של החתול
המשחר לצייד קוקיות ברצפת האמבט
איישר אותך בקצוות אם תניח
הבפנים יהיה עדיין עגול ורך
|
אז בלי לשים עקב, או מכנס צמוד, או נוצצים,
ירדתי למטה לא מאופרת ועם ליפה של תלתלים,
והתחלתי לחפש מתחת ומעל למכוניות, לעמודים ולפחי הזבל,
צועקת כאילו אין מחר או אתמול -
"פיצי, ינעל דינק, תחזור אלי מיד.
בלעדיך העולם הרבה פחות נחמד."
|
כפוף המבט מטושטש
הסדק שנפער בעין
לא באה בו דמעה
אין ספק שאפיים
וארצה וחול ועפר
וימסו השמיים
כשלא את לא לא עוד את
|
ואני לא חולמת עכשיו...
לא עליך,
לא על עצמי,
ולא על העתיד לבוא.
אני נרמסת מבחירה
ברימיסיה של שלווה
מתמסרת
לסרט
שלנו
|
בעין עצומה
בעיצומו של לילה
אני מעצמה של נדודים אליך
תשוקתי לך נעצמה
|
לא רציונל
חסר איוולת
יקבע
מאיפה זה נבעה
ועודה נובעת האהבה אליך אהבתי
שלא יודעת או נרתעת
משוכות או שוחות מכות
גבוהות נמוכות אל מתחת אבזם
|
כנראה כבר לא נמות
בגלגול הזה אל תוכו של שטיח כרוך סרט מידבק
ולא נקורקף באבחת מאצ'טה צוננת
|
לטעום
אותך הנח לי בכל פינה ותן ללשונך
לחקור בי עיקולים ופניות
בוא ונהפוך עצמנו לפיות
לא כאלו עם כנפיים,
אלא אלו עם הרקמות הרכות
שיודעות להרטיב ולמצוץ
לינוק, להנעים, לספק, להנות
|
אולי להמציא מחדש אותי ניתן לי בעת הזו האפשר
לפלס לי ולפני הדברים דרך לקידמה הנוסכת מהלך ומבט
ודחיפה מתאוצת הסביבה מטריפת השברים לכדי כדור אחד
שלם עגול לבלוע לאזן חומרים במח הכל
|
סה טרה ז'ולי
אה מניפיק
סה אקסטרה אורדינר.
ז'ה וו לה מר
אה לה פריג'ידר
|
בריח ניצת אפרסק תפיצי על הכר את פנייך
קימורים קימורים של אור יגלשו במדרונות
אלי
כי את יודעת ללבות בכי וצחוק מעורבים
חומרי הצתה יש בך שמחווירים שקיעות
|
כך ביננו אתה מתעקש
על גומי גס שחוסם עורקים
|
על חינו הבלתי נסבל של הלילה
נסובו דיבורים
נבנו ארמונות חוליים, נצורים
נערמו במיטב תפארתן המלים
הגבוהות של נפשם הפרומה
בחיקם נלכדה תחושה עמומה
|
מכונית גגה פתוח מנגנת בקול
דווקא ג'אז וזה נהג בחולצה עם כפתורים
פרומים מהצוואר עד הברכיים
עוצר לקנות פיצוחים בקיוסק הבוהק
בשוליים
|
אין מה לפחד
תחייך, זה כדאי
תרגיש איך זה חי
סמוך עליי
ועל אמא שלך גם
היא אישה רגישה
|
בין הנחת הראש
כשהתנשמות חזה איטית
בכסת המתעצבת כפי עיגול הרקה
היכן שכתף בהטייה כפופה ומוזרה
|
בין הגאווה הפגועה שלי לאהבה אליך
אין יותר רווח או רווחים.
|
במבט בדמעות מטביעות
נקלף את העור הפגום ההדוף הכחול
נשיל נתחשל נתנחשל כגלים
חמוקיים ערוות שדיים חצוצרות בתולין
|
למתוח את קו סף הדמע שלה
להבחין ברעד השפה
ברטט האף
|
הנה היא באה מעם צלע הר מתגנבת חרש
כסליל מעומעם. כמפל רענן. כצל ענן.
עמוסת טיפות סגלגלות ורדופת זיכרון רוחות
הו היא השנה החדשה
|
מתוק כמו עצב של ילדים
התמסרת לחליפת העונה האיטית
פחם הלילות הגיח יותר ויותר מאוחר
|
לפקוח חזק עין ולעצום את השתיים
להמשיך בסנוורים לפזז נשמתך האוהבת
אל מול פניו ופני היקום
לשבת לקום לקום ולשבת
|
כי גם אני בצל צלך
וצילה בינדר משתקפת בעיניי
שמלת כותנה מכפתרת את שדיה ושדיי
ובטני כבטנה לכבודו כל צחוק ומחווה
בקפה בעת בינערביים
לפעמים היתה לה אז עדנה
|
בהונות סמרו אך המשיכו ללכת מאוד
גב תחתון ביהירות זקף גבה מופתעת.
אלו רמ"ח איבריי שעושים בי כרצונם, חי נפשי המשוגעת.
|
אני חייבת להוסיף: בעולם שאני רואה אתה
מרסס את האתמולים שלך הגוססים כדי לוודא הריגה
ורץ אחוז אמוק אל האופק האבר-פינק
ומי שאומר שחור שם
נרמס ברגליהם של האצים האחרים
|
אני רוצה ש...
בריפוד של החיים
שלי
יהיו הרבה חורים
|
בחדר המואר נוגות
יושבת אישה
השעון מתקדם בעצלות
השקט חובק ספה ונברשת
|
בלר במערבולות צליל מזרח מערבי
אמריקאי מרוקני
מטיפים לה או לו
"היית כה עסוקה לאחרונה,
שלא מצאת את הפנאי
לפתוח את מוחך
ולצפות בעולם סב לו
מעודנות אל מחוץ לזמן"
|
מחר גבר זר
יבוא עיניים יבוא גפיים יבוא שיער
יביא ניחוחות
קפה שמפו זיעה סיגריות
|
וכל הברזים בדירה נגדי
אבנית שורה בהם
כל פתיחה או סגירה מציפה בי אינאונים מישורי
|
הבחור שאוהב אותי מרחף
לתוך מלכודת
המתיקות שלי
טווה סביבו קורים בלתי-נראים
|
את כל שתתן אני אקח על-פיך, מצייתת לטבלאות וסכמות
יצרים, תשוקות, רגש, קילוף שכבות איטי טי טי
מתון מתון, אך מלא ביותר עת תחדור לתוכי ותישאר
|
המניירות לכדו אותך
העייפות טשטשה
היופי שנובע מתנועותייך לא נגמר אף פעם
|
פרח בר
ילבלב
אחר כך
צבאים ילטפו טלפיהם מקומות אסורים
זה המתחם אשר בו עוברות המלים
|
הנח לי להאמין בך עד כלות הנשימה
ובסנסואליות מוחלטה
נגב אותי, מרק אותי, הכן אותי
לקראתך
|
נסערת אבקש ידו
שיחבוק שיהא פה לצד להטי
הגובר בי אעצום בכוח
חדריי להדוף הדפיקות
אאמוד את הדופק ארגיע פני
|
ובאותה התנוחה כף יד שמאל מעט פתוחה
ולתוכה מתערסלת ימין האצבעות נחות בהשלמה
כך באותה תנוחה הוא גבר היא אישה
נוגעים בזמנים הקשים שחלפו נוגעים
באלו שעוד לפתחם
|
זריתי מלח על החשופיות הדביקות
ששייטו על עורי המיוזע
והכל התפוגג ויבש
|
המבט שלי
ממעוף הציפור
ממטס השחף
מהצצת הפרפר
מנעיצת העיניים של נחש העצים
|
כמו עובר אתה
בסבלנות גדל בי
ובקרוב תצא
תהיה שלי ואהיה שלך
|
היא והוא ביחד כבר חצי דור,
אחרי החופה הפסקת לספור,
במדי צבא פגש אותה,
זה שחשב בלונד-ריסים הם כל הוויתה
|
כמה אפשר
בטן כפפת איגרוף מים מצרכים
בסיסיים במגע היד במתחם הכבוש החמצה
צנצנות מתפזזות מקרני השמש שבשמיים הלהוטה לרצות מדי
|
פעם הם באו מעבר לים
סבא נער, שנטש הכל והלך לעבוד כמו גדול כסבל בנמל
וימים רבים של תחרויות שחייה בבריכות הרציפים
נגללו כה יפים לאוזני הבת הקשובה שהייתי
לא סבא דיבר, אבא הוא שסיפר
סבא, חציו כאן חציו במרחק, התמיד ושתק
|
ציטוטים מספר חיי
ואני הרשמת:
פרק א' סעיף 17:
חוסר צדק פואטי -
אף לא אחד מהגברים האחרונים של חיי
מזה שנים
השתווה ברמת החשק שלו
אלי.
|
בא חייל עם ריח חול
נדחק לידי על מושב קרוע
גבריותו מתפרצת
ואורות הבוקר לא מחמיאים
אף פעם לטלטלות הלב
|
זה יין שנמזג
זו התפתלות שזזה על ספה
ודיבורים ותיאורים וסקס סקס סקס
הם ישאלו אולי גם היא רוצה
עירום מלא או הצצה
|
עורך חסר הריח
צמרורו הרך
ואנחה שנדמה משמיעים אבריך
בקרבה שלנו
|
ככה אני רוצה אותך
עד שכפות רגליך הפשירו
עד שלהט
עד ששקט
|
בחלומי בא לי אודי הבנזונה
הלך ברחוב כמו ריצ'רד אשקרופט
מעכז אשכרה סימפוניה מתוקה מרירה
|
כבר שנה, לא?
הרגשנו כמעט.
בשבר שנייה שקרבנו
בקרבנו תסס וסער והחלים לבסוף
מי תאר לו - הסוף לך ארב
כמו שאומרים בטרם עת.
|
וקיפוד שנינו
מתכדר, מתחכך ולפתע
תימהון המותר
לגעת בקסם הדוקר
|
אל ציית האהבות אני שבה גאה
פורשת זרועותיי ומחכה.
בואו בואו בנים.
|
במורדות החורף
עד פאתיי האביב
הולכת היא מישהו
מנגן בעוגב מלווה בלי יגון את חמימות ימיה
כך פניה נוגהות בשלו מתינות גומות השקייה
מהירות צמרות עצים
|
אצל פולי שמח
אין רגע דל
בי בדילוגים
בא בי בא בה
מונו מנהל הכל על פי החוק
הוא חתום במוסד
ממוסד
|
מחכה לפסגות
ובגאיות איתך במסע פסיעות במקום
חם בעמק
במעלה ההר צינה מרעננת
לך נעים גם כאן כשלח
|
לפתחה של השבת אני כורעת
רעב כבד משלח אותי מטושטשת גוון אל העולם
|
להיפרד ממך יכולתי
כרוח מאצל צמרת עץ
בליטוף שמלותיה את להבי הבדים
במחול משביה החם
|
עכשיו אבין יותר ציורים של קלימט
לאחר שפנייך, חיוורים ולבביים בקו מתארם,
השתרטטו בחשיכה בין שערותייך, הקלועות מרבדים מרבדים אל הכר.
|
שני קיפודים חצו את הרחוב
אלומת האור של פנסי המכונית
שהסיעה אותי באינרציה פרנואידית בשלוש לפנות בוקר
האירה על הראשון
|
המרחב צר מלהכיל את הבטן הקפיצית
ואומר לי שתמיד עוד תהיה תכלית.
בוא אלי פרפר, או שב או שתנוח,
זה, וזה בלבד, יעשה לי מצברוח.
|
אירופאי שלי
לבוש סגרירי שכמותך
עם אצבעות הפסנתרן הארוכות שלך
|
חוסר
ביטחון ארור
מפרפר בתוך מחוך הדוק מדי
לו יכולתי לפרום את שרוכיו מאחור שאיפה
להביא אליו עמוקה צלולה עתירת חמצן חודרת
|
אפשר ואלבש חצאית וידך תמשוך את הבד
לעבור לוטפות אצבעות בדגדוג על חלקת בשרי הקר
תיגש אחרי למטבח מסונוור בלאט כחתול להעביר את שפתך
לחייך אל עיניי עובר להיות יותר קרוב ואולי
|
הלבטים שלא היו חיים
קיפצו עלו
על פני המים
אני עומדת לידם
שונאת אותם,
מוחאת כפיים
|
כך וכך פעמים כבר מאחורינו
אין ספור סדקים אפשריים מפתלים זנבם
ומתמתחים על קו אופק המארב
|
הגבר האם יצליח
לראות באמת את האשה
דרך נימיה השקופים
ודמעותיה העכורות, הכעורות
|
בשדרה שבה גרתי נפלו כבר מזמן
פירות הפיקוס העקרים מהעצים התמירים
השמיים וענניהם תמידית מוסתרים
וצלליות יש גם בשעות היום העכורות
|
אלו אולי שירים אחרונים אליך, שאתה מושאם, שלעיניך נכתבים
למעשה אני משפריצה אותם כמו הדם שזרם כקילוח אינסופי מידו
הקטועה של גיבורו של ג'ון אירווינג שאני קוראת עכשיו
|
אתה געגוע
טרגדיות זולות
ומטפחות חד-פעמיות בקופסאות קרטון
משהו ממך חרוט בי
הסיפורים שואמרת עליך
אינם מעבירים את המסר
|
ומארחת את שמח לזמן מה הוא פה עכשיו, שמח טוב שבאת
מקפץ נינוח בלי לתהות היכן שמח זה כאן
סדק לא נפער באדמה נספג לו עוד שבוע למחזור הדם
שמח ואנחנו נשיר קנון למדבר, להר, לים, למישור
לנקודת ציון בזמן עוד שיר הלל קטן, המנון להד"ם
|
ורק עשרות שממיות בגווני חלב
זעירות בכפות רגל ואקום גדולות מכפי מידתן
אצו רצו תחתי
בהולכי על מרצפות
בלילות סיני
|
מצעד אלטרנטיביים ברדיו.
לפני שנה בדיוק
באוטו לא שלי
חלפתי ברחובות דרום תל אביב
|
ואני חושבת עכשיו על הצלקת שמבתרת את תחתית הבטן שלך
או על תיאור כתוב שהותרת לי פעם -
איך תשב לצד מיטתי שותק ותתבונן בי ישנה
ושוב שתיקה כמוטיב חוזר
כחוט שני
|
תבוא עם המייק-אפ אבן שלך
הישר אלי
ונתנחם במיטה הישרה
תחת לנורת הליבון
המדמדמת
|
סיומות של קיץ
פזורות תחת פנסי הרחוב
בין עלי השיחים בגינות
על שלבי העץ בספסלי השדרה
בתוך נפנוף וילונות מחלונות שנפתחו אל השמיים
|
להשכיבני לישון מנוחמת
זה מוטו אצלך
אנשים מתפוצצים
טילים בדרך
מכוניות מתרסקות זו אל חיקה של זו
בחדווה מתכתית
|
במסע אל תוך עצמי
בעיצומו של זמן האש והתשוקה
בבליל שמות, פנים וגוף
נחתת אתה
|
וכך אני עודי פוכרת אצבעות או לשווא
מלטפת גבעת בטן קטנה וקטנה לבדי
מצטמקת אל בין צלעותיי שם השקט
טמון וחייו נרקמים ואז בלילות החמים
רטט קל בשכמות
עפעפיי נרדמים כנדוד החולות
|
מזוודות שלא נארזו מעולם לקראת חופשה שלנו ימשיכו להעלות אבק
בפינה. תנוחות חדשות שלא הספקנו להמציא בסערות תשוקה יומצאו על
ידי זוג אוהבים אחר
|
חמש שנים כבר הוא גר במקום הזה
וחמש שנים כבר הוא נוכח
להתבזות שלי כשאני יודעת
שאני שומעת
את עצמי מלהגת ומשקצת אותו
בלי שמץ מושג מה עומד מאחוריו
|
בכוונתי להכיר לך את ישבני באור בהיר
בתמורה תציג את הקווים שעל כפות ידיך לפני
בוא לבקר אצל ברכי המצולקת תמשש ותאמר נעים מאוד
|
הכביש לא היה עמוס והתקדמנו יפה. "תראה ת'טבעת הזאת מותק, נכון
שהיא מדליקה?", אמרתי למי שישב לידי חצי מעולף, מנופפת את כף
ידי מול פניו הלאות. "ראיתי כבר מספיק טבעות היום", סח הגבר
שאיתי.
|
אני מתעלמת. אחר כך מקללת. דווקא כאן? כל התאים הפתוחים מסביב
מתחננים למגע רך וחמים של ישבן אנושי ודווקא כאן את צריכה
לחנות? כולכן בנות זונות. היא עוד פעם דופקת ואז מתכופפת.
בודקת אם אכן מבחינים בנעליי במרווח. אומרת "תפסתי אותך".
|
לק קטן לימין, וויש קטנטן לשמאל, ביס מכאיב בדיוק במקום הרגיש
ביותר, מוחטה זעירה למרכז ויאללה מותק בואי נשכב. כן כן, חברים
נכבדים יש לקבוצה הזו, וכולם אחלה גברים שבעולם, הם רק לא
יודעים שלו רק היו שואלים אותנו היינו אומרות להם שחבל. חארם.
באמת שאין צורך.
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
כבד את אביך ואת
אמך!
תן להם קצת
מהביסלי בצל,
מה איכפת לך
שיסריח להם הפה? |
|
