|
עמדנו לנו שם,
אני, לבוש מעיל-כנף שחור ולראשי מגבעת רחבת-שוליים שחורה,
ואת, לבושה ז'קט לבן, חצאית משי שחורה ונעלי-עקב שחורות.
|
גורל מפוחם
משרטט דיוקנאות
בחוברות-צביעה
מהוהות
עוד מבית-אבא
|
למה שלא נאהב כמו בסרטים
שאהיה לך הנהג ואת תהיי מיס דייזי
|
אולי אם אשתמש במילים פשוטות היא תבין ?
אולי אם אצייר לה שמיים היא תעוף ?
|
לגמתי מים חיים מאחרונת הבארות
|
ראי, אהובתי, מה הבאתי לך
אשדות הרים מושלגים
לטפס צוחקת במעליהן
|
אמת, חבר
היית לי
איתן
כנחל זורם
|
עייפתי מחכות לך על המזח,
מהאזין לרחש אדוות אנייך,
מראות את שקיעת החמה
בצבעיו השקופים של הדמע.
|
אם רק תהיי שלי
אהיה לך דניאל בגוב
אהיה לך קלע דויד ומגנו
אף תיבת-נוח אהיה לך,
להשיטך בה אלי חוף מבטחים.
|
היכן את?
דווקא כשהקול כל-כך נמוך ונוגע
ומרקיד אותי ליופייך דרך הפחד
|
כמעט תמיד זה היה הוא.
אך גם היא.
|
שלום אהובתי זה אני אהובך הכותב לך בין השורות
|
ואחר גוף שלום אהובתי זה שוב אני אהובך בין הלילות
|
שלום לך זה אני ההוא עם ההיא כותב לך בין הנקיפות
|
שלום לך אהובתי.
זה גופי שנפרד ממך, לא עוד בין השורות
|
ובליל ההוא
עת נחה בטנך למראשותיי
ככר תבן בממגורה אפלה
|
ואדעך בסימטה נידחה
בינות בתי-אבן מאוזבים
מרועפי אזבסט מפורר
|
אף אחד לא יוכל לעצור אותי יותר
אם אפסיק לנוע בכלל. אפילו לא
תנועה קטנה, כמו בחיריק
של "אפסיק"
|
והמילים כמו נבררות מאליהן
שותקות את שעל ליבן העייף
|
קומי, בת-פלשת ענייה
ערלת-יצר נתעבת
|
רק זמן.
רק זמן אל תבקש, ילד רך
שאני קשה בשנים הנוקפות
|
עוד אחוג מעלייך קל כנשר
מעגלים מעגלים אדאה, אעוט
|
הבט ישר.
בעיני החושך ראה
את הרוח המובסת
את הפחד המנצנץ.
הקשב לו.
|
זוכרת איך פעם היו זמנים במערב
והמערב לא חייך אלינו סתם חיוכים זולים
שעברו את מהירות האור שזהר
כשנגעתי בקימורי גופך והגיטרה
|
רותם במתינות סוסים אל מרכבת דמדומי העבר
פרסות חלודות בועטות לקול צהלת המון חוגג
|
עכשיו זה הזמן לגלגל את השקערוריות :
מוות ופחדים
|
חמושת משקפי תעתוע
כפתן המזדחל מבטן הסל
|
בואי וניצמד כפית
רק ללילה אחד נגדיש
את שקערוריות שני הגווים
|
אף כי לא תוכלנה עוד עינייך חזות בזיו עלומיי
אם אזנייך שמוע שירי עגבים
|
בימים של ירוק
נושקות שפתייך את עלי התאנה
קנוקנות הגפן נכרכות סביב צווארך
והשלג שבך נמס לו.
|
"תמיד תחפש את המגבת של אתמול".
זו העיצה הכי טובה שיש לה להציע לי
|
הוא תמיד יתנגן לך
הערב ההוא
בו בחרת בליטוף הגיטרה
של פאקו דה לוצ'יה.
|
חודי חניתות רמוסות
גאווה עורקית מדממת
|
איני יודע להתאבל
עוד יותר על אנשים חיים
ואף יותר עלייך.
|
עצי-גופר.
קנים.
כופר.
שלושים אמה קומתה.
|
איכה זה לא ייפול קיסר
ובשם בני עמי הקזתי דמו לכותל
כזורק קטנית זעירה ברוחב אישוניו
|
עד שאדע אם תופיע
אכתוש שלוש שיני שום, מחשבות צפות, טיוטות
שירים של חשש
|
זירמת חיים אתן בך
מחודד איברים כנער
|
הסקר האחרון הראה ירידה
ברמת שביעות רצון הלקוחות. טורים צבעוניים
תמיד ידעו את הדרך המרגיעה
להמחיש בדידות.
|
על קו האופק הקר, הרחק מתרדמת התל, נשקף
אור אביבה הערפילי של לימריק, והלילה
|
פתאום היא זזה. זה לא שכבר לא ראיתי
את ביתו האחרון של השיר
או אפילו את גבה
|
שמש משמעותית
זורקת קרניים ממזריות
על שפת הארנבת
|
מתחשק לי לשלוח לך זר פרחים ענק בארבע מאות שקל
או איזה שיר הקדשה מפואר
או עותק של "השחף"
או גם וגם וגם.
|
מחשבות רצות
מזגזגות בין שתי נקודות
|
איכה זה תחלפו על פניי כך מנגד
ואני איני בין ריבואות הרואים
שחורות כשמלות הנביאה בשער העיר
|
אין כמו כשאת באה לנחם
לראות בעיניי את הצער הרענן
|
כריחוף עליו הנושרים של עץ האזדרכת
כצווחות ילדים המחזקות את שאון המדרכת
|
מה מתוקים יהיו מימי נהרות
המילים שתשטופנה שערך השחור
כרעמת גור כפירים בפי תישאגנה
|
כשענית לי בשיר
הייתה זו מלכת התשובות
לשאלות נפשעות ששאלתי
|
כשרעדת לשמע קולי
נתקהלה לה מקהלת השחפים.
|
כי באת אליי נכונה להחריש
לחשות בי את עול ימי כל השתיקות
כמגודדת תמרים שעייפו על פניו התוהות של הדקל
|
הייתי בנבחרת האתלטיקה של התיכון.
האמת היא,
ששנינו רצינו ממש את אותו הדבר -
לברוח.
|
פתאום שלפת לי תוכנית מגירה
לחורף הקר הזה
ממש כשהשמש עשתה לי פרצוף
של עוד סתם ירח
הבנת.
|
תמיד מסתתר עוד משהו מאחורי
חישובי השטחים או העלאות הגרה
בריבוע, והנה שוב שורש האוב
|
בלשון צחות מלקקת
שבת אל היכל קודשי
|
כשהייתי בא אליה לכפות
עליה עצמי
עצמה עליי
עיניים צדקניות של חוף.
|
מבטיח לזכור שאמרת
גם אם העיתוי לא היה מתאים
גם אם היה כבר מאוד מאוחר.
|
כעביט מי-שופכין הוקציתי
מחמתה
שכל פשעי היה מתן
|
אף כי פקד ליבך שדות זר
אף כי רעית צאן האיוולת
|
מילים של מים, מלבות
אש נאחזת, להבה
ניצתת עד גדות עיוורון.
|
במנהרת הזמן שלי
משורטטים אתמוליי האפורים
בקווים דקים ומדוייקים.
|
קפיצת הדולפינים מעל פני המים הכחולים
פריחת הסיגליות
ריחוף הפרפרים בתוך שדות ירקרקים
משק כנפי יונות צחורות
|
כדור לבן קטן
מסוחרר שחתכת
בדיוק מרגיז
|
אני כותב אל תוך האין. אתה
זוכר את נדנדת-העץ שבנית בשבילי?
|
קלי דעת כנישובת
על פתחי אסמים אפלים
|
על אדמתך כי אבוא
בדלתך עצי מזוזות לנטוע
|
ההסתעפויות, השמש
הגוחנת מבעד לעפאים הצפופים
|
והיית לי עונתי הבוערת
מכת שמש בגבעון
|
שולחן האבן הפינתי תמיד יזכור. שרשור צחוקנו, מסע
הכתרת השיכחה
למלכת רגעי האושר.
|
תני לקצב שבלב להכתיב
את מחול המילים הדשנות
הנוטפות את שומן המחר.
|
את לקט שירייך
כשיבולים שנשרו בשדך
אצרור באמתחות ליבי
כאילו לא היה זה עושף מכושך
שהיכני לא פעם.
|
מן העפר.
מן העפר באתי לאהוב
טפף בהונות רגלייך
|
עת נדמת
נדמו איתך גם מלאכי השרת
הרכינו ראשם
ופסקו מהשתלח.
|
גם הרעים בבני-האדם
רקדו לא פעם
לצלילי החיפושיות.
|
היום זה כבר לא מה שהיה. פעם,
יכולתי לקחת אותך למערה החשמלית שלי
|
שכבי לפניי מוטלת
דופי איברים בך אשחט
|
לא נחשך שבטך ממני
כמו הייתי בן אהוב
|
הניחי לכתליי לחבק את כתלייך
תני להדייך לחצות את הדיי.
|
זה לא שקצרה היריעה.
זהו תמיד החשש המקפיא
שמא
|
הליצן של קרקס "מדראנו" החל לבכות
רגע אחרי שהלכת
|
בשבילי מליצה
אפסע בם לעד
לנתוב לך ליל חשוך
|
עטלפים מצצו עצמות טריות ממש באמצע הסלון שלי.
כנראה ששוב דאגתי לנעול רק את הכניסות הצדדיות.
|
כי שבתי אלייך
מלהט כבשנים
|
ממרומי הטמא
דאיתי לפתחך
לדעתך
על-בורייך.
|
כשדמעתך נשרה על לחייך
היה זה כאילו ראיתי את חיינו
מבעד לכדור בדולח.
|
עוד אתהדר ביפי נוצתי המוזהבת
|
זוג גביעי יין
ממורקים
ממתינים לקדש נוכחות
זוגית
|
בפלך טווית
געגוע מתערג
שתי וערב
נארג
|
השירה שלי הופכת להיות סלקטיבית
כמו השמיעה שלה. די לה בהד
כוזב אחד, והיא חוזרת
עירומה בתשובה.
|
נקישות קצובות
של מטרונום ישן
מעבירות על דעת
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"ניוטון מלך!"
מדעיסט שחצן.
"שלום מלך! שלום
מלך! איה, די
שלום זה כואב"
מדיעסט שחצן
ששלום הרביץ לו |
|
