צרו קשר
 היוצרים
 הפורומים
 יצירתכם
 תביא יוצר
 תביא משהו

קטפתי ומסרתי לו אפרסק, "אני חייב ללכת" אמרתי, "שיהיה לך
בתיאבון, במיוחד בשבילך, אפרסק מאוהב".

התחברתי למקום. התחלתי להגיע למקום בקביעות. פעם בצהריים, פעם
בלילה, פעם בבוקר. ולא מעט פעמים, כמה פעמים ביום.
עד שפגשתי את המלאך החדש של חיי. ונוס.

היינו צופים בקביעות במשחקים של מכבי כל יום חמישי. בכינו ביחד
כששארפ קלע את השלשה להארכה במשחק מול ז'לגיריס והשתכרנו למוות
כשלקחנו את הגביע בפסח שעבר.

אוטובוס, קו 5, אדום, חדש וממוזג עצר בתחנה. הוא היה מלא יחסית
אך היו מס' מקומות ישיבה בודדים. התקדמתי עד הדלת האחורית
והתיישבתי מאחוריי חלון הזכוכית ליד בחורה שנראתה בת גילי.

הלב שלי, נשבר כמו בפעם הראשונה לשניים. ונכנס מחדש לפרפור
עליות. כאילו הוא ויתר. כאילו שהנשמה שלי ויתרה. ואם היא
ויתרה, אז למה שאני לא אוותר?

אנשים מברכים אותו בלילה טוב.
לאט-לאט, אורות החדרים כבים.

זה שרק גרם לי להמון סקרנות,
ובסוף גם לאובדנות.

אז ביקשה את בשרי כי הייתה רעבה
חתכתי, ביתרתי ונתתי - כי רציתי שתהיה שבעה...

מעל פסגות הרים, בחבל ארץ צפוני,
מקצה לקצה.

חיוך רחב שנפרש על שפתייך.
צחוקך הקטן שמתגלגל בחלל האוויר.

מכירים את הרגע הזה בחיים?
אותו רגע שהאסימון יורד?
ואיתו יורדת הדמעה?

קיבינימט! מה יש בו שאין בי? זה שהפרופיל שלי נמוך בגלל האסטמה
זאת לא אשמתי, לא היה לי התקף כבר כמה חודשים, ומזמן הפסקתי עם
הסיגריות ואפילו נרגילה אני לא מעשן יותר.

בחיי, אהבתיך ירושלים!
ובמותי לא אפרד מרחובותיך...

וכל תושבי הממלכה נפלו בשבי תחת קסמיה של הנסיכה והתאהבו בה.
וגם אני.

כמה פעמים ספרת עד עשר ושום דבר לא קרה...?
כמה פעמים חשבת שיקרה משהו, כל כך השתוקקת למשהו, וכלום לא
קרה...?
צלצול טלפון? דפיקה בדלת? מכתב?

היום, כחודש ומשהו לפני סוף התיכון שלי, אני מרגיש החמצה.
החמצה וריקנות, שלא הספקתי להכיר יותר לעומק אדם טוב שכמותך.

כל הזין בשיריון. כומתה שחורה, חיים שחורים.

השמיים שכוסו כבר בצבע הפנינה התחלקו, לא ניתן היה להבחין כיצד
היו השמיים לפני מס' דקות. הכחול היה כאפור והאפור ככחול.

"...תתארחי באיזו שהיא תוכנית אירוח של ליאור לפיד (הבן של הבן
של) ואני אשב בבית עם השותף (במקרה הטוב) ואגיד לו שהכרתי
אותך..."

כמו שכבר סיפרתי לך, עברתי לא מעט בחיים, אבל אף פעם לא יצא לי
לדבר עם מישהי כמוך.

עיניים למטה, ראש בשמיים. מחשבות על דברים שהיו ואינם עוד.

דיוויד שלף משהו מכיסו והסתיר אותו מאחורי גבו, הוא התקרב בשקט
מופתי אל גילי, הפנה לעברה אקדח צעצוע פשוט וירה שלוש יריות
מקפיצות. גילי התעוררה והסמיקה במבוכה. שלוש היריות היו משהו
שנחרט במוחי עד עצם היום הזה.

לא היה לי ספק קל שבקלים, כי ברגע שאקבע לי מטרה כבר אמצע את
הדרך להשיגה. כי "המטרה מקדשת את האמצעים".

כשלא מצאתי הוצאתי את הדיסק מן שלי התיישבתי על הריצפה
והתנתקתי מכולם. משינה מעולם לא נשמעה כל כך נוגעת ללב.

טיול סיום לימודים נעשה ביחד. אולי גם מסיבת יום הולדת. אחרי
הכל מדובר בנפש תאומה.

בלונדינית-שטנית, חכמה, מצחיקה, מדהימה. עכשיו הייתי מאוהב.

היא ישבה עם הפנים אליי, והתחלנו לגלגל שיחה אודות הדברים הכי
נסתרים בחיים שלנו. לה משום מה היה המון מה לספר, ולא יודע
איך, אבל גם דברים שלא מספרים שבנאדם שמכירים רק שלוש שעות היו
שם.

אחד אחרי השני, מורה אחר תלמיד, אנשי ביטחון, מפעילי הקפיטריה,
המזכירות, אנשי התחזוקה וכל באי ביה"ס, שקעו בתדהמה, אבל ויגון
כבדים. המשלחת חזרה והתקבלה לבי"ס שכולו אבל, שבכל שעתיים
הוחלף לפיד הזיכרון, הודלקו נרות נשמה חדשים ושבכל רגע מישהו
אחד היה חסר.

גם חתולים בוכים.
יום ראשון, 5.1.2003