|
מרגישה קטנה. שיש הרבה אנשים פה סביבי, ומה אני בעצם? כל
האנשים שעוברים לידי אפילו במבט חטוף, אפילו זרים, אני רק
מרגישה איך אני מביטה עליהם ו....
|
לא רוצה כלום. ככה פשוט, כלום. לא יודעת מה יש לי, כנראה זה
סתם תקופה. או אולי לא.
לרגע אחד תראו אותי צוחקת, רגע אח"כ נמצאת בכלל במוזה אחרת.
פשוט ככה. כן, אני יודעת שרגש זה דבר משתנה. אבל יש פה הרבה
יותר מעבר.
|
יום אחד התעוררתי בבוקר, ולא זיהיתי את הדמות שהשתקפה במראה.
כלומר, ברור שהיו קטעים מוכרים פה ושם, אבל מעבר לזה כלום.
הייתי זרה לעצמי. אחרי ששתיתי את הקפה של הבוקר (בעצם, נס קפה,
חייבים לדייק) ועישנתי את הסיגריה של הבוקר, ועשיתי את כל
הסידורים השגרתיים
|
עמדתי שם, לבד או ביחד, כבר לא זוכרת. הדבר היחידי שאני זוכרת
שזה היה סיפור שלא נגמר...
|
בגן האהבה אין תמיד מקום לכולם....
(זה אומר הכל, לא?)
|
בתוך עצמי, גרה אחת
שאת עצמה לעתים קרובות בכלל לא הכירה
מי זאת שם הדמות שמסתתרת.....
|
והגשם ירד.
היה זה לילה, ורוח קרה, והגשם ירד...
|
וזה היה סיפור אהבה יפה
עם חיבוקים, פרחים ונשיקות....
|
כמו חפץ ברוח
פשוט עפתי עם הזמן
הלכתי למקומות ופגשתי אנשים
שמעולם לא רציתי להכיר
|
מטענים עודפים, מטענים עודפים
בתוך הלב עכשיו
אגיד להם שלום
אולי זה יעזור
אולי פחות יכאב ואני יותר אשמח
|
נוסעת
נוסעת מכאן
לוקחת כל מה שלא צריך....
|
וככה, עם סיכוי קלוש מאד, בלי לדעת את שם הבעייה, מקורה ומקום
הימצאותה...
|
ועכשיו הלכת.
לא אמרת "אני אוהב אותך" אחרון
וגרמת לצליל הניתוק להישמע לפתע
כצליל הכי מנוכר, אכזרי וצורמני שיכול להיות.
|
אך הבטחון מתערער ברגע שהאשלייה מתנפצת ואת מתחילה להכיר קצת
יותר מקרוב איך המערכת הקרה הזאת שהולכת פחות או יותר לנהל לך
את החיים במשך שנה ויותר (צבא או לחלופין - שנת שירות)...
|
חזרה לעמוד היוצר הראשי
|
|
"Nest to the
bird between
the trees"
אגודת "בעברית
זה נשמע יותר
טוב" |
|
